באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

פריז, רביעי 21:30, ערוץ 8

בניגוד חריף למשחקי ליגת האלופות (אני דווקא שמחה שבאיירן עלתה לחצי הגמר), החלטתי לצפות אתמול בערב בערוץ 8 הרגוע, השקט והמנומנם רוב הזמן, הקרוי גם "זה שמשתרך אחרי יס דוקו". ולמה עשיתי את זה לעצמי? בזכות סדרה אחת של ה-BBC העונה לשם הלוהט "פריז". כך, במילה אחת, קנו אותי בזול.

האמת? זה השתלם גם לי. שעה שלמה על פריז, שבה רואים ומדברים על כל המקומות שאני הכי אוהבת, פלוס מעטים שאני לא מכירה, ומייד נרשמו לטיול הבא, מה יכול להיות רע. וגם יש קונספט: סנדרין ואלט (ג'סטין שפירו הצרפתייה) מובילה את הצופים לאורך לרוחב לעומק ולגובה רחובות פריז, ומדלגת בין העבר להווה. הפעם, בפרק "דם ושוקולד" היא התחילה בימי הנרי הרביעי והגיעה עד לואי ה-16, והמהפכה הצרפתית בבטסיליה.

כהרגלי בקודש, פספסתי את הדקות הראשונות, ולכן לא הבנתי את הקפיצה מקתדרלת נוטרדאם היפה לצמד אבלר ואלואיז, הגרסה הצרפתית האמיתית של רומיאו ויוליה - שני גיבוריו של סיפור אהבה אסור מהמאה ה-12. אבל כבר במעבר לפלאס דה ווז' הרגשתי בבית – אותה כיכר מרובעת ויפה שהקים המלך הנרי הרביעי, שבניגוד למקובל באותה תקופה מוקפת כולה בניינים עשויים מאבן ולא מעץ, בהוראה ישירה של המלך.

הוא עצמו התכוון לגור באחד מבתי הכיכר, אבל נרצח טרם השלמת הבנייה – ממש לפני 400 שנה (1610). היום גר בדירת הגג הרלבנטית רופא נחמד, ד"ר פבלו גולדשמיט (לא נגיד מאיזו עדה), שנהנה להתפלפל על החלונות שרק נראים דומים אבל לגמרי שונים, ולהתפעל מהאופן שבו הכאוס דווקא נבלע בתוך ההרמוניה.

אחרי הקמתה של הכיכר, שהיא בעצם כמו שכונה קטנה שיוקרתה אינה נעלמת כבר מאות שנים, התחילו לקום כמה אוטלים (כותבים כמו HOTEL), שלא היו מלונות אלא בתים עירוניים גדולים ומפוארים. קחו למשל את אוטל קרנבלייה, היום המוזיאון של פריז. בזמנו גרה בו המרקיזה דה סביניה, שמכתביה הפכו לספר, ובו משפטי מופת כמו "ללב אין קמטים", לצד "אם לא ישנת, שוקולד יאושש אותך".

הופס, קפצנו לשוקולד – בתקופת לואי ה-13, בנו של הנרי, היה מדובר בלהיט האצולה, ממתק סקסי ואליטיסטי. היום אפשר לבקר ב"סלון דה שוקולה", תערוכת השוקולד השנתית ליד הלובר – אם כי אישית אני ממליצה יותר על התערוכה השנתית של ברוז'.

אבל למה להיתקע עם לואי ה-13, כשיש לו בן ושמו לואי ה-14, אותו אחד שקבע "המדינה זה אני" ושם לעצמו למטרה להפוך את פריז לעיר הגדולה בעולם. 72 שנים הוא חי, וזו היתה משימתו העיקרית. אז כן, מצד אחד הוא טיפח את הגדה הימנית, השקיע ובנה, אבל מצד שני, את כל הזונות, הקבצנים וחולי הנפש (סך של 5,000 נפש) הוא ריכז במבנה אחד בגדה השמאלית. בימינו זהו בית החולים הגדול ביותר באירופה - לכאן הבהילו את הנסיכה דיאנה רגע לפני שהיא החליפה סוויץ'. כן כן, פעם זונות ופעם דיאנה. איך שגלגל מסתובב.

ולסיום, החלק האהוב עליי: תצוגת אופנה מלכותית של כריסטיאן לקרואה, בהשראת הקולקציות של מארי אנטואנט והמזדנבות שלה. לקרואה מתראיין בסרט, ומשתפך על אופנת התקופה ("אף אחת לא העזה לחקות ממש את מארי אנטואנט"). אישית, היו שם כמה דגמים שחמדתי לעצמי. וכל מי שמכיר אותי יודע: חלום חיי הוא מסיבת פורים שווה במיוחד, שבה אוכל ללבוש שמלה מלכותית בסגנון הגברת של העוגות. גררר...

(הסיום האמיתי הוא בכיכר הבסטיליה, וסליחה על השטחיות, אבל זה היה משעמם במציאות וזה משעמם גם בדוקומנטרי. מה גם שמתברר שבאותו יום חשוב שיחררו 7 אסירים בלבד, ובכלל לא הרסו את בית הכלא. פועלים הרסו אותו רק כמה זמן אחר כך).

במילים אחרות, אם זה לא היה ברור: ויוה לה פראנס. הערב יש עוד פרק!