באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

זו אותה האהבה, שישי 21:15, ערוץ 2

באחד הקטעים בסרט "זו אותה האהבה" מוני מושונוב מסביר שלטלוויזיה של ימינו יש אופי חסר סבלנות, כל הזמן מהר, קדימה, יאללה, הלאה. מביאים אורח, מקדמים את התוכנית שלו שמשודרת ביום למחרת, והלאה לאורח הבא. האורח הזה כמובן לא יהיה שייך לרשת אחרת, כדי לא לקדם את המתחרים. מושונוב אמר את הדברים האלה לגורי אלפי, טאלנט רשום של זכיינית ערוץ 2 רשת. הסרט שודר אצל קשת, הזכיינית המתחרה. איך קרה המחדל – ל"אבי את אבי" (צבי וניר) הפתרונים.

אבל רגע, מה פתאום סרט ביום שישי?

אדם שלא רואה ערוץ 2 באמצע השבוע, יודע שבכל יום שישי מחכה לו "ארץ נהדרת", בדיוק כמו שבשבת יש "חטופים". הוא רואה "אולפן שישי", מביא את הפיצוחים והשתייה לסלון, ומחכה שהכיף יתחיל. אבל במקום צחוקים, מחכה לו סרט דוקומנטרי שבו המרואיינים יושבים בסלון ארוך, סביב שולחן, שגם עליו מונחים שתייה ופיצוחים. אין שום אקשן, יש רק... אכזבה. כמעט כמו במערכון של אופרה לה מרמור במקום כדורגל.

מעניין מה אריק איינשטיין, גיבור הסרט, היה חושב על השיבוץ הזה. כלומר: מה היה קורה לו היו משדרים את הסרט במקום משחק של ליגת האלופות (אגב, לאיינשטיין יש חיוג ישיר לנדב יעקובי, למקרה שצצה אצלו איזו שאלה והוא חייב לדעת את פרט הטריוויה הרלבנטי).

"זו אותה האהבה" מתאים לשידור ברביעי או בחמישי, לא בסופ"ש. הוא נחמד, הוא מעניין, אבל הוא לא מאוד מצחיק והוא לא מתאים לצפייה משפחתית. הייתי אפילו אומרת שהוא יותר ערוץ 8 מאשר ערוץ 2. יש בו שיחה עם שלוש דמויות מהתרבות הישראלית – איינשטיין, מושונוב וצבי שיסל – כביכול סביב הסרט "כבלים", למרות שעברו רק 18 שנה ולא 20 עגולות, מה לעשות שדווקא עכשיו יוצא ה-DVD וצריך לעשות קצת בוחטות, הלא לדברי שיסל, על כל הסרטים שלהם הם הפסידו כסף, או לכל הפחות לא הרוויחו כלום. זה צודק, תגידו לי?

חוץ מהשיחה הנינוחה, והחלוקה לעדות (הידעתם: גורי חצי עיראקי וחצי בריטי), יש קטעי ארכיון, מאחורי הקלעים וחומרי תיעוד בלעדיים. הכל מעורבב, מיקס אנד מץ' אנד נוסטלגיה. (במאמר מוסגר: בפרומואים דובר על מפגש "3 הענקים", שזו הרי ממש בדיחה. ברור לכל שמדובר בענק, בגדול ובמזדנב עם קצת כישרון). התחושה היא שמדובר במפגש מעריצים עם איינשטיין. זכות הדיבור הראשונה תמיד שלו, כל מילה שהוא אומר זוכה לתשומת לב, להסכמה או לצחקוק, ותגידו תודה שקיבלתם הצצה נדירה.

אז כן, ברור שצפיתי מההתחלה ועד הסוף באדיקות, שלאלפי היו כמה שאלות טובות, ושראיתי את "מציצים" עשרים פעם לפחות. אבל האמת? את התובנות הכי מעניינות ורהוטות ניפק דווקא מושונוב. אותו הייתי שמחה לשמוע הרבה יותר.

הרחבות:

קטע מהסרט באתר מאקו.

כאן יש ציטוטים מהסרט, והתייחסות של גורי אלפי לחוויה.

ביקורת של בן פרץ מעכבר העיר. לא לגמרי הסכמתי איתו, קצת נסחף לטעמי, אבל משפט אחד כן אהבתי: "קטעי הארכיון שמציגים את דמותו לאורך השנים חושפים פצצת כריזמה שהמצלמה מאוהבת בה. איינשטיין לא צריך סופרלטיבים, סטייליסטים ויחצנים בשביל שלא יורידו ממנו את העיניים. גם על היכל התרבות הוא ויתר מזמן. יש לו באופן טבעי את אותו תכונה חמקמקה. ככל שהוא מדבר יותר, אתה צמא לעוד. כמו חוה אלברשטיין ופוליקר".