באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

לישון עם האויב, באחד מערוצי הסרטים

כבר עברו 20 שנה מאז שלורה לקחה את עצמה בידיים וקבעה איך החיים שלה ייראו, ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב על הסרט הזה עם ספוליירים. מי שלא ראה ומתכנן לראות מתישהו – לא להמשיך לקרוא.

אוקיי. הדבר הכי חזק שנשאר איתי מהסרט זו המחשבה מה יקרה עם לורה אחר כך. הלא המשטרה תדע מה זהותו של "הפורץ", יראו תמונות שלהם ביחד, יבינו מיהי, יבינו מה קרה, וגם אם יהיה מדובר ב"הגנה עצמית", עדיין יש סיכון גדול שהיא תואשם בהריגה ותיכנס לכלא לכמה שנים.

האם זה לא מחיר גבוה מדי? האם לורה/שרה מודעת לכך שהיא חרצה את גורלה? ובכלל, אלו חיים יהיו לה? אלו חיים יש לאישה שחווה כאלה חוויות נוראיות, ואז יוצרת סיטואציה קשה מנשוא? היא הרי לא תוכל להמשיך בחייה סתם כך בלי סיוטים. האם היא תוכל להביא ילדים לעולם?

אתם בטח שמים לב שאני לא מתייחסת פה לעלילה בכלל, אלא רק לתוצאות שלה. ושגם לא אמרתי מילה על ג'וליה רוברטס, השחקנית הכוכבת היחידה בסרט הזה. אז הנה אני אומרת: כל התכונות הרוברטסיות נוכחות כבר בסרט הזה. כל מה שלמדנו להכיר אחר כך, היה כבר אז.

והעלילה – כדי שגם אני אזכור: לורה ומרטין נשואים שלוש שנים, שבעה חודשים ושישה ימים, ומבחוץ הם אולי נראים זוג מאושר בחופשה, שהשאיר את בוסטון מאחור והגיע לבלות בבית הכי יפה על החוף של קייפ קוד. אבל מאחורי קירות הזכוכית, מה שלא תמיד רואים ובוודאי לא שומעים, זה שמרטין הוא בעל מכה ורכושני. כלומר הבית אולי מקסים אבל החיים זוועה. לורה חיה בפחד תמידי, מחפשת דרכים לברוח אבל תמיד מתייאשת וחוזרת. עד לרגע שבו יש לה הזדמנות לביים את מותה, והיא מנצלת אותה – אבל כמו חיה פצועה, לא כמו חיה טורפת, ולכן היא מפשלת קצת בבריחה שלה.

היא עוברת לעיירה קטנה במדינת אייווה, קוראת לעצמה שרה ווטרס ומתחילה חיים חדשים, וקשר חדש עם מורה לדרמה בקולג'. הוא זה שמספק לה תחפושת של גבר כשהיא נוסעת לבקר את אימה בבית אבות. האם, עיוורת לאחר שבץ מוחי, מצליחה להוציא ממנה קצת מידע על ה"ידיד" החדש. היא לא עושה את זה מתוך כוונה רעה, אלא כי כאלה הן אימהות, שמחות לדעת שיש מי שדואג לבנות שלהן ומשמח אותן. אלא שמרטין, שיש לו מספיק כסף כדי לשכור כמה בלשים שצריך, מצליח למצוא את האימא (שהועברה לבית אבות חדש, למרות שלורה סיפרה לו שהיא מתה) ולהוציא ממנה את האמת.

לכולם ברור מה יקרה ברגע שהוא יידע איפה נמצאת לורה/שרה. לכן היה נחמד הטוויסט הקטן שבו הוא תופס את המורה לדרמה הלא נכון, כלומר את ההומו, שכולם יודעים שהוא הומו (עם האמירה הזו הוא מציל לעצמו את החיים) – תראו איזו פתיחות היתה שם אז בתחילת שנות ה-90, באותה עיירה אמריקאית קטנה. אצלנו יהודה פוליקר חיכה לגיל 60, בשנת 2010, כדי שכולם יידעו.

אבל כאמור הטוויסט היה קטן, ואז חזרנו לעלילת המתח. אני גרועה בסרטי מתח, לא עומדת בזה, ועוד כשלורה/שרה מגלה שפתאום כל הדברים בבית מסודרים יפה יפה ולא מבולגנים... בדיוק כמו שבעלה אוהב... אז בכלל אני רציתי לכסות את העיניים כמו ילדה קטנה. במקום זה הסתכלתי על הבן זוג. הרבה יותר יפה J אבל כמובן שאת הסצנות האחרונות לא פספסתי. והן אלה שהותירו בי את התהיות הכי גדולות, כמו שכתבתי בתחילת הפוסט.

וזה כנראה מה שהופך סרט לסרט טוב: אם הוא משאיר בך כל כך הרבה מחשבות שאת מרגישה שאת חייבת לכתוב פוסט מייד אחרי שאת מסיימת לראות. וכמעט כולו מתוך זרם התודעה.

לישון עם האויב, ארה "ב 2001. 99 דקות. במאי: ג'וזף רובן. שחקנים: ג'וליה רוברטס, פטריק ברגין, קווין אנדרסון