באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

צילום מתוך אתר הפייסבוק של מחוברים

מחוברים, ראשון 21:35, ערוץ 3

מהפרק הראשון של "מחוברים", הגרסה הגברית ל"מחוברות", עולה שמדובר בחבורת גברים שהם דווקא מנותקים. מנותקים מהמדינה שבה הם חיים, החברה שבה הם חיים, וכל הדבר הזה שנקרא ישראליות. הם מחוברים רק לעצמם, ולצרכים שלהם. במקרה של לואיס אדרי, הנער מפנימיית האמנויות במצפה רמון זה הגיוני ולגיטימי, כיוון שהוא בסוג של מסע הישרדות, אבל האחרים כבר עברו את הגיל שאפשר לסלוח להם על זה.

יכול להיות שזו החלטה של הבמאי והעורך, מתוך מטרה לספק יצר מציצנות. הנחת העבודה היא שרק כשאנשים מדברים על עצמם הם מעניינים. אם חס וחלילה הם יפתחו רעיון על החברה שבה הם חיים, רעיון עם עומק, כולם ימותו משעמום ויזפזפו. עדיף לדבר על רגשות.

אתמול דיברו שלושה – לואיס, ישי גרין (נתנייתי לשעבר!) המיליונר שטוען שהוא כבר לא מיליונר ומעדיף להעיף עפיפונים ולשתות בירה מאשר להיות עם אשתו בצימר, ורן שריג שטוען שמותר לו לעשן קנביס מסיבות רפואיות אבל לא מסביר מה הסיבות (ביוטיוב ראיתי שמדובר בדלקת פרקים). מה שהוא כן מסביר זה איך הוא למד להבין את שלמה ארצי ואת המילים "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת". הפרשנות שהוא מציג קצת שונה ממה שלימדו אותי, אבל יאללה שיהיה. אני לא גבר, מה אני יודעת.

משפטי מפתח של שריג, הדמות הכי מעניינת אתמול, וזה לא כי הוא כזה מעניין אלא כי העסק חלש: "אני כל היום רוצה הביתה, וכשאני מגיע הביתה אני גם רוצה הביתה"; "האוטו הוא המקום היחיד שאני מרגיש בבית. זה בעיקר אומר שמותר לי לעשן בו כמה שאני רוצה". משפט מפתח של לואיס: "פתחו לי תיקים במשטרה, יש לי שם ספריה".

בגדול, חבורת המנותקים הזו היא בזבוז זמן. בשביל לרוקן את המוח יש, כפי ששמנו לב בשבועות האחרונים, היצע רחב ואדיר. אם ממש משעמם בשישי בערב או מתי שלא משדרים את הפרקים ברצף, אז בסדר, שיהיה. אבל כל החטטנות העצמית הזו, הנרקיסיזם הזה – עסק די מיותר. יותר פשוט שתחרטטו לעצמכם על עצמכם, גם אולי יקדם אתכם צעד בחיים, יביא לכם תובנות חדשות, וגם תוכלו לעשות את זה תוך כדי שטיפת כלים או שטיפת האוטו או שטיפת הגוף, או מה שבא לכם.

בקטנה: ממה שראיתי ביוטיוב, הבת של דודו בוסי היא הכוכבת האמיתית. איתה היו צריכים לעשות תוכנית. לוקחת בהליכה את כל הגברים, כולל אבא שלה, המכונה בפיה "דיווה".