כידוע לא עקבתי אחרי כל העונה של כוכב נולד 8. למדתי שגם כל תוכנית שלישית זה מספיק כדי להיות בעניינים. מה גם שלא היו המון ביצועים מסעירים ולא היתה מיי פיינגולד. היה אוהד שרגאי שאני כל הזמן קראתי לו נדב בטעות, והאמנתי עד הרגע האחרון כמעט שיש סיכוי שהוא ייקח.
למעשה, כל חברי הפייסבוק שלי כיוונו למקום הזה - שאוהד ייקח. עשיתי לייק לייק לייק אבל לא שלחתי שום סמס וזו כנראה היתה הטעות.
כשהבנתי שהשניים האחרונים הם עידן עמדי ודיאנה גולבי, ושמעתי את הביצועים שלהם - הבדל של שמיים וארץ באיכות - הבנתי שהגיע הזמן לעשות מעשה. במקום לשטוף כלים, צריך לסמס. צריך לדאוג שהטובה ביותר תנצח. המאמץ שלי היה קטן, אבל נהניתי לחוש שותפות גורל עם ה"טובים".
מישהי במקום העבודה שלי, שלא הייתם מנחשים שהיא בכלל רואה "כוכב נולד", הגדירה את זה כניצחון הרוקנרול על המוזיקה המזרחית. אני לא רואה את זה ככה. מבחינתי זה ניצחון האיכות על הבינוניות. אין שום קשר לסגנון המוזיקלי. ולא היה אכפת לי אם מישהו בעל גוון מזרחי היה זוכה (למרות שאני לא חושבת שעמדי שר יותר מדי שירים מזרחיים לאורך העונה), אם הוא היה מספיק מוכשר.
מי שישב מול הטלוויזיה במשך שלוש שעות, ולא היה תקוע עם שתי הקלטות חופפות ביס מקס (כן כן זו הבשורה של הפוסט: נפרדתי מ-HOT ועברתי ל-yes. נתנו לי סיכה: עבור לטובים מייד, שאל אותי כיצד), בוודאי סבל מערב שידורים ארוך בצורה מופרכת. אבל מי שראה מהאמצע, ועשה דברים אחרים תוך כדי, נהנה קצת ממוזיקה טובה, סבל קצת ממוזיקה רעה, והתחיל לספור את הדקות עד לעונה הבאה של "האח הגדול".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
