באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

הרומן שלי עם אנני, באחד מערוצי הסרטים

באחת הסצנות היותר מוצלחות בסרט "הרומן שלי עם אנני", הפסיכיאטר שואל את אלווי (וודי אלן) מה מצבי יחסי המין שלו. אלווי משיב שהוא כמעט ולא עושה כלום – רק שלוש פעמים בשבוע. בחצי השני של המסך, בת הזוג שלו, אנני, עונה לפסיכיאטר שלה שהיא עושה את זה המון: שלוש פעמים בשבוע!

נראה לי שזו תמצית ההבדל בין גברים לנשים. זו, ולא רמת ההשכלה או תחומי ההתעניינות. בשורה התחתונה, לבחור לא יהיה אכפת אם זוגתו רואה כל היום ערוץ 2 ושומעת מוזיקה מזרחית, אם בסוף היא מסוגלת להפיק כמה משפטים ברצף, ולשמח אותו מבחינה מינית. יש מקום אחד (לפחות מטאפורית) שהופך גברים למאושרים, וממנו והלאה הכל מסתדר. לפחות מצד הגברים. לנשים לא תמיד יש כוח ואנרגיה לכל הדיבורים הגבוהים, הספרים על המוות והסרטים על השואה. לפעמים הן צריכות חיים קצת יותר קלילים ופשוטים.

אפרופו זה, וגם אפרופו ערוץ 2, הנה עוד משפט מוצלח מהסרט, שאלווי אומר על בוורלי הילס: הם לא זורקים את הזבל, הם עושים ממנו תוכניות טלוויזיה.

מי שראה אתמול את השידור החוזר של עדי אשכנזי יודע על מה אני מדברת.

אבל אני פה בעניין וודי אלן הגדול, שבוודאי היה כותש את מפעלות קשת ורשת אם רק היתה לו הזדמנות. עלילת הסרט בתמצית: אלווי הוא קומיקאי יהודי נוירוטי, מצליח ככה-ככה, יש לו מספיק כסף כדי לגור בדירה סבירה וללכת במשך 15 שנה לפסיכיאטר. בת הזוג הנוכחית שלו, אחרי שתי מערכות נישואים, היא גויה בשם אנני הול. בחורה לא גאונה אבל שרה לא רע, אולי היא "תפרוץ" יום אחד במקום ההוא שבו לא זורקים את הזבל.

אין ספק שגם את הסרט הזה ראיתי באיחור אלגנטי. למיטב זכרוני ניסו להראות לי אותו בגיל 12, אבל זה לא ממש הלך – הקסם הוודי אלני טרם עבד עליי. וכמובן שלא הבנתי כמעט שום דבר, כי מעולם לא הייתי מחוץ לישראל ולא היו לי קרובים בחו"ל, ולא היה לי מושג מי זה מרשל מקלוהן, ולא הבנתי מה ההבדל בין משפחה יהודית למשפחה של גויים.

אתמול, לעומת זאת, כבר הייתי טיפה יותר מבוגרת וחכמה. אבל לא הסתפקתי בזה ועשיתי קצת גוגל. קראתי כי מדובר בקומדיה הטובה ביותר של אלן, כיוון שהוא "משתמש בסדרה אין סופית של תחבולות קולנועיות שמביאות את הסרט לתחכום עלילתי וצורני, שלא רואים בקומדיות רומנטיות בדרך כלל: הוא קופץ בין הזמנים, נכנס ויוצא מפלאשבקים של עצמו, משלב קטעי אנימציה (זה באמת גדול - הסצנה עם המכשפה), מכניס כותרות תרגום שמביעות את הכוונות האמיתיות של הדמויות, פונה ישירות למצלמה בטכניקה כמו תיעודית, מכניס סרט-בתוך-סרט ותיאטרון-בתוך-סרט, ומביא אורחים לתפקידי משנה - החל בפול סיימון וכלה במרשל מקלוהאן".

לא זיהיתי את פול סימון אבל כנראה זה נון שלי. או אנני שלי (כלומר הצד הפחות חכם שלי). בכל מקרה, כנראה שיש דברים הרבה יותר חשובים בסרט הזה להבחין בהם. אחרת לא היו עושים סמינר בתואר שני תחת הכותרת "מנגנוני הגנה בסרט הרומן שלי עם אנני".

הרומן של עם אנני (Annie Hall). ארה"ב 1977. 107 דקות. במאי: וודי אלן. שחקנים: וודי אלן, דיאן קיטון, קרול קיין, כריסטופר ווקן, שלי דובאל, טוני רוברטס 

* הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר: השחקנית הטובה ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר והסרט הטוב ביותר 

סרטים נוספים של וודי אלן שעליהם כתבתי כאן:

ימי הרדיו

פשעים ועבירות קלות

סקופ

נקודת מפגש

מה שעובד