באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

פרחים שבורים, באחד מערוצי הסרטים

כשהחיים משעממים ונטולי משמעות, כשאין עבודה שמאוד חשוב לקום אליה בבוקר, הבן אדם מוכן לעשות כל מיני דברים שיוצאים מגבולות הרגיל או הנורמלי שרובנו קבענו לעצמנו. למשל, לצאת למסע ברחבי ארה"ב, ולבקר ארבע נשים שהיה לך איתן פעם משהו (החמישית כבר בקבר), כדי לברר האם יש לך בן בסביבות גיל 20 או לא. בכל פעם לקוות, להסתקרן, להמציא סיפור, להיכנס לתוך החיים של מישהי שעכשיו היא כמעט אדם זר, לחוות, להרגיש וללכת.

זהו בקצרה הסיפור של "פרחים שבורים", כלומר של דון ג'ונסטון (ביל מאריי). בתחילת הסרט עוזבת אותו בת הזוג התורנית שרי (ז'ולי דלפי), המתריסה בפני אדון דון שהוא דון ז'ואן מזדקן שאיננו מסוגל לשום שינוי לטובת הזוגיות. בזמן שהיא מתלוננת, הוא צופה בטלוויזיה, ב''דון חואן''. כן, דון היא מילה מפתח כאן. גם על השם ג'ונסטון, בהשוואה לג'ונסון, יש לא מעט בדיחות.

בכל מקרה, ברגע ששרי עוזבת אותו דון מסתכל על הדואר שהגיע, ומוצא שם מכתב ורוד – שברור שנשלח על ידי אישה (סצנת הפתיחה של הסרט), אבל לא ברור מי. כמובן שזה לא מוצא חן בעיני שרי, ורק מחזק את החלטתה להתחפף. בכל מקרה, במכתב מודיעה אישה לא מזוהה לדון שהוא אבי בנה, ושהבן יצא לאחרונה למסע גילוי עצמי כולל גילוי אביו.

מי שמניע את העלילה ושולח את דון לכל המסעות המוזרים זה לא המכתב הזה, אלא ווינסטון, השכן הנשוי באושר עם המון ילדים, חובב כתיבה ובלשות. הוא, שחייו משעממים ומלאי משימות ש"צריך לעשות", נלהב מאוד מהאפשרות שהשכן שלו ייצא למסע הרפתקאות. הוא זה שמוצא את כל הכתובות, מארגן את הטיסות, הרכבים השכורים, המוטלים וכל מה שצריך. הוא כמעט חי את המסעות האלה בעצמו, מרוב התלהבות.

וזה אולי גם מאפיין של הסרט – טיפה משעמם, טיפה פרברי וקטן, לא גדול מהחיים, אבל זה לא אומר שאין לו מה להציע. צריך רק סבלנות. למשל בסצנה עם הנער שמחפש ארוחה, בעוד דון שלנו מחפש שיחה. מחפש רגש. קירבה. כל מה שאין לו, ואם רק יבקש ייראה פריק מוזר. כי בחיים שלנו, יש נורמלי ורגיל, ויש את כל השאר.

בקטנה: הסרט היה זוכה הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן 2005.

פרחים שבורים, ארה"ב 2005. 106 דקות. במאי: ג'ים ג'רמוש. שחקנים: ביל מאריי, ג'פרי רייט, שרון סטון, טילדה סווינטון, פרננסס קונרוי, ג'סיקה לאנג