באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

ג'ולי וג'וליה, באחד מערוצי הסרטים

ל"ג'ולי וג'וליה" אין שום עלילה מעניינת. אין שיאים, אין התפתחויות משמעותיות, הכול די צפוי וידוע מראש, גם מה שמשתבש. אבל הסרט מספר סיפור שלא ידענו קודם, ובגלל זה נהנינו לצפות בו במשך שעתיים. התאהבנו בג'וליה (וקצת פחות בג'ולי), ורצינו לדעת איך נראתה דרך החתחתים עד להפיכתה ל"כוהנת הבישול ג'וליה צ'יילד".

עד שג'וליה צברה את מעמדה, היא היתה אשת דיפלומט שידעה חיי נדודים ברחבי העולם. אבל שום מקום, אפילו לא סין, לא הותיר עליה רושם כמו פריז – ובצדק. העיר מדהימה. אבל זה לא עוד סרט נופים. כאן העיקר הוא המטבח. מה שהרשים את ג'וליה הוא האוכל הצרפתי, בהשוואה לאוכל האמריקני התעשייתי. היא נחשבת לזו שהעבירה את האמריקנים ממזון תערובות מוכנות לבישול איכותי.

כנראה המהפכה התפספסה באמצע, או אחרי שתוכנית הטלוויזיה שלה ירדה מהאוויר, כי כידוע האמריקנים אוכלים היום המון ג'אנק. בעיקר ג'אנק. האוכל המדהים ב"הול פודס מרקט" עובד בעיקר על צעירים ואנשים עם מודעות. הרוב הדומם עדיין חושב שאוכל של דיינרים הוא אוכל טוב (לקחו אותי פעם לדיינר, אמרו כמה הוא נהדר, חשבתי שאני מתעלפת אחרי האוכל).

בכל מקרה, ג'ולי היא לא לקוחה קלאסית של דיינרים. היא אחת עם עבודה ממשלתית מעפנה, שחברותיה מצליחות הרבה יותר ממנה. שמונה שנים היא הקדישה לכתיבת רומן שלא התפרסם, כמו ג'וליה צ'יילד שהקדישה את שמונה שנותיה לספר ש... ובכן, כן התפרסם. למען האמת, זה ההבדל הגדול בין ג'ולי לבין הרבה אנשים מצליחים: היא לא עומדת בשום דדליין. אז עכשיו הבנזוג שלה מציע לה לכתוב בלוג על בישול, והיא לוקחת את זה כמטרה: לבשל 500 ומשהו מתכונים בשנה אחת, לפי הספר של ג'וליה, ולדווח על כל אחד ואחד מהם.

בהתחלה אין לה מגיבים בבלוג, אבל אחרי זה יש הפצצה, ויש גם קוראים ששולחים לה מתנות הביתה (מאיפה הם יודעים את הכתובת? מי מפרסם כתובת בבלוג?). החברים שלה מציעים לה לחבר את הבלוג ל"פיי פאל" כדי שאנשים ישלמו לה על הקריאה. אידיוטי. רואים שהם לא מבינים כלום בעולם הבלוגים. בכל אופן, בשיא היא מגיעה ל-52 תגובות ביום – לא כתוב אם היא עונה למגיבים או לא, ובכלל אין התעסקות מספקת בדינמיקה של עולם הבלוגים. מבחינתי, כבלוגרית, זה אחד הבאגים של הסרט.

עוד עניין שהפריע לי בסרט, וזה ספויילר באמת קטנצ'יק ולא מדויק – אני מרשה לעצמי כי העלילה לא מפותלת, מרתקת או משהו כזה - הוא שאין חיבור בין ג'וליה לג'ולי. הטענה היא לא כלפי הסרט, אלא כלפי הסיטואציה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ולא ברור לי למה ג'וליה שהיתה כל כך חדשנית בתחומה לא ידעה לקבל את החדשנות של עולם הבלוגים. מה ששנוא עלייך, אל תעשי לחברייך. אם בתחילת הדרך אנשים לא האמינו בך ובשינוי שאת מביאה, למה את לא מאמינה בשינוי שג'ולי מביאה?

לג'וליה ולבעלה פול לא היו ילדים – העניין הזה לא מוסבר בסרט, לא מוצב כעובדה ולא נידון בשום דרך. אבל ברור שזה מפריע לה. למרות האהבה החזקה ששררה בינה לבין פול, ושהיתה יכולה לרכך אותה, זה לא היה מספיק. אולי זה גם מה שהפך אותה לאישה קשה, שלא מתעניינת בצעירים ובדבר הזה שנקרא אינטרנט. כאמור, בסרט אין כמעט שום התעסקות סביב נושא הילדים, אין בו ילדים בכלל למען האמת, וגם אין התעסקות עמוקה בעובדה שהמפגש שלא מתרחש, אלא כמה קלישאות שמנפק בנזוגה של ג'ולי.

דמות אחת חיה בניו יורק שנת 2002, ודמות שנייה נשארת בשנות ה-60 בפריז - ובמקומות נוספים באירופה, בהתאם להצבות של בעלה, נספח התרבות. בשולי הסרט נאמר כי הוא נרדף על ידי הסנאטור מקרתי, בשל העובדה ששירת – מטעם ארה"ב! - בסין הקומוניסטית. על ה"יציאות" של מקרתי הסהרורי יש סרט שלם שכדאי לראות – "לילה טוב ובהצלחה" של ג'ורג' קלוני.

עוד בשולי הסרט, ברור לגמרי שיש פה רק כוכבת אחת ויחידה, וקוראים לה מריל סטריפ. היו יכולים ללהק את סקרלט ג'והנסון למשל לתפקיד ג'ולי, אבל במקום זה נבחרה איימי אדמס האנמית. שלא לומר התפלה, שלא שמה מספיק מלח בביף בורגיניון שלה. אבל חוץ מהפישול הזה, ולמרות כל מה שכתבתי, מדובר בסרט מקסים - בעיקר עבור פרנקופילים ובשלנים. בון אפטי!

טריוויה: פול צ'יילד היה מבוגר מג'וליה בעשר שנים. מריל סטריפ מבוגרת ב-11 שנים מסטנלי טוצ'י שמגלם את בעלה.

ג'ולי וג'וליה. ארה "ב 2009. 123 דקות. במאית: נורה אפרון. שחקנים: מריל סטריפ, איימי אדמס, סטנלי טוצ'י (שיחק ב-er), כריס מסינה (שיחק בעמוק באדמה), מרי לין רייסקאב (קלואי האגדית מ-24)