באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

ארוחת בוקר בטיפאני, באחד מערוצי הסרטים

לפחות פעם אחת בחיים, גם אני הייתי רוצה להיות הולי גולייטלי. להתלבש כמוה, להיות קלילה כמוה, להכריז בקול רם מה הולך לקרות, ואז להמשיך כאילו כלום. להתפעל מהתכשיטים בטיפאני, בעודי עומדת ואוכלת קרואסון או סנדביץ' מול חלון הראווה. להיכנס לחדר של מישהו דרך החלון (משום מה זה מזכיר לי "דוסון קריר"), ולהתנהג כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

אבל האמת היא, שאני לא חושבת שאפשר להפוך להולי גולייטלי. צריך להיוולד ככה. קודם כל שק של צרות, אחרי זה הדחקה, ואחר כך חיים גדולים מהחיים. מי שהחיים שלו בסדר, לא יכול להגיע לשיאים כאלה. אין לו את הדרייב, אין לו את החלומות, הוא לא חושב בענק. טוב לו איפה שהוא. ובדרך כלל, זה לא רע.

באופן מפתיע, קודם קראתי את "ארוחת בוקר בטיפאני", ורק אחר כך ראיתי את הסרט. זה מפתיע כי הסרט הוא קלאסי, משנת 1961 ליתר דיוק, ואילו התרגום (המחודש) יצא רק בשנה שעברה. שלא יהיו טעויות: אני שמחה שכך קרה, ושהקלאסיקה הקולנועית הגיעה אליי מאוחר. כך יכולתי להשוות בין השניים, וליהנות מכל אחד מהם קצת אחרת.

כמובן שזיהיתי מייד מהי הסצנה שבה בעצם נפתח הסיפור הכתוב, וגם את הציטוט על הצרפתית שלימדו את הולי גולייטלי, ואת העניין שהיא קראה לפול "פרד", כי הוא היה דומה לאח שלה. אז נכון שעכשיו להולי ולפול היו פנים וגוף - אודרי הופבורן וג'ורג' פפרד – אבל באופן מפתיע זה לא הרס את ההנאה מהספר. להפך: קיבלתי מימד חדש לסיפור. החל מסצנת הפתיחה המופלאה שבה היא אוכלת קרואסון מול החלון של טיפאני, ובכך למעשה הוסבר שם הסרט (אין שום התייחסות ישירה) וכלה בדמותו של דון, הבעל-לא-בעל, האומלל שמצליח לקבל מהולי חיבה מרפרפת, כאילו הוא עוד אחד שעובר אצלה בבניין.

בצד הפחות חשוב אולי, אבל לא פחות מקסים, האאוטיפיטים של הופבורן שבו את לבי. הייתי שמחה לאמץ אותם גם ב-2010, לו רק הייתי מתגוררת בפריז ומסוגלת לא לדפוק חשבון לאף אחד, ולחיות חיים שהם גדולים מהחיים של שאר האנשים בסביבה. אני, המקסימום שלי הוא שנכנסתי לטיפאני והעמדתי פני מתעניינת בתכשיטים בקומה 4 או 5 – סתם בחרתי קומה בחנות, לא היה לי מושג מה מותר האחת על השנייה. ברור שלא היה לי כסף לאף תכשיט, למרות שלא הכול היה נורא יקר. אבל אני הרגשתי נבוכה ולא שייכת, בעוד הולי גולייטלי הרגישה שם כמו דג במים למרות שלא היתה יותר עשירה ממני.

הולי גולייטלי, איזו אישה. לא מזויפת, כי היא באמת מאמינה בזה. לא גאונה, אבל מסתדרת מצוין. אני במקומה לא הייתי מעבירה הודעות על מזג האוויר, אבל גם מזה היא יצאה בסוף. וחוץ מזה, ידוע שהטיפשים הרבה יותר מאושרים.

אז גולייטלי היא מין נערת שעשועים קלילה, ופול הוא סופר שכתב רק ספר אחד וחי על חשבון עשירה אחת שצריכה ממנו קצת סקס ואהבה, והשכן היפני שלהם הוא חתיכת נודניק חסר חיים ואידיוט שלא ייאמן, וכשרואים אותם – בדיוק כמו כשקוראים עליהם – מתחשק לשאול כמה עולה שכר דירה בבניין שלהם, ומייד אחר כך לחתום חוזה ולבוא להיות שכן. משעמם הרי לא יהיה. המסיבה רק התחילה.

ארוחת בוקר בטיפאני. ארה"ב 1961. במאי: בלייק אדוארדס. שחקנים: אודרי הופבורן, ג'ורג' פפרד, מיקי רוני, באדי אבסן, חוזה לואיס דה וילאלונגה

השיר המקסים של דיפ בלו סאמסינג, ארוחת בוקר בטיפאני.