באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

וידויים של שופוהוליק, באחד מערוצי הסרטים

אני אוהבת לעשות קניות, אני נהנית מהן, אבל לעולם לא אגיע לרמות של קארי ברדשאו ורבקה בלקווד. אני לא מעריצה את פראדה, לא מתעלפת מאיב סן לורן, ולא חולמת בלילות על כריסטיאן לובוטין. אין לי מה לעשות עם בגדי מעצבים, אלא אם אלה מעצבים ישראלים צעירים, ובכלל, מבחינתי שופינג זה לא רק בגדים ואקססוריז. זה כל דבר, בעצם - שלא עולה יותר מ-500 שקל.

למה לא יותר מ-500? כי כל דבר שעלה לי יותר מ-500 הלך צ'יק צ'ק לפח או לתרומה. מעיל המעצבים, הסנדלים של ניין ווסט, שום דבר יקר לא שורד אצלי.

לרבקה בלקווד (איילה פישר, אשתו של סשה ברון-כהן-בוראט) אין בעיה כזו, כאמור. לגיבורת "וידויים של שופוהוליק" יש בעיה אחרת: 12 כרטיסי אשראי, כולל אחד בתוך גוש קרח במקפיא, התרגשות שיא מכל חלון ראווה, מינוס של כמעט 10,000 דולר, וגובה חובות שלא מפסיק להטריד אותה. אמנם הכי הכינה לשותפתה וחברתה הטובה רשימת תירוצים לכל דיכפין, אבל הרשימה הולכת ומצטמצמת. כמה פעמים אפשר להרוג את הדודה? עד מתי אפשר למשוך את השקר על המשפחה מפינלנד?

(ג'ון גודמן וג'ואן קיוזאק עושים תפקידים קטנים אך נפלאים בתור ההורים. אם היה כזה פרס, "השחקנים שעשו את הסרט לבעל איכויות ושווה צפייה", שניהם היו מקבלים אותו).

אז בקיצור, בקי שלנו מכורה לקניות, אין לה עבודה, היא מנסה להתקבל למגזין אופנה בשם "אלט" (כנראה פרפרזה על "אל") כאילו זו משרה חלומית ולא משרה שמקדשת את השטחיות, ובמקום זה מוצאת עצמה במגזין כלכלי רציני שעוסק בחיסכון. הגישה המרעננת שלה מפיחה רוח חיים חדשה במגזין הכבד, ולראשונה מאז קיומו הוא הופך לאייטם לוהט. אלא שכאמור הבחורה בצעיף הירוק שאומרת לכולם איך להתייחס למעיל כאל השקעה, נמצאת בצרות צרורות, ובדרך לאבד גם את החברה הכי טובה שלה.

אף סרט על התמכרות לא יכול לעבור בשקט בלי קבוצת גמילה ובלי בחור שווה, ועל שני הסעיפים אפשר לעשות כאן וי. אמנם קבוצת הגמילה לא כל כך יעילה, ובעצם רוב הזמן גם הבחור לא (איך היא אומרת לו: "בתור השקעה אתה לא משהו"), אבל לפחות הוא חמוד.

ועכשיו, לענייננו: יש עוד משהו שבלעדיו אף סרט כמעט לא יכול לעבור בשקט. קוראים לזה תוכן שיווקי. כל המותגים שמהם כביכול בקי מנסה להתעלם? הם שילמו הרבה כסף כדי להופיע בסרט, וכדי שאנחנו לא נתעלם מהם. אין להם שום בעיה עם הפרדוקס. זה לא שמישהו אומר שהשמלה של ברברי לא יפה. להפך: היא נשארת מהממת. היא רק מוצגת ככזו שלא יכולה לתת משמעות לחיים. אז מה, אז שלא תיתן אבל שכן יקנו אותה, הרי הסרט עושה חשק גדול לקניות. זה לא פרסום שלילי, זה פרסום מצוין.

זה לא סרט. זה סרטון הפרסומת הארוך בהיסטוריה.

בקטנה: הכול אשליה. הייתי שלוש פעמים בניו יורק, אולי פעם אחת ראיתי שם חבורת בנות שהתלבשו יפה כמו בסרטים. רוב הזמן, כולן לובשות בגדים סתמיים להחריד. כך שגם במובן הזה סתם מוכרים לנו פיקציה.

וידויים של שופוהוליק (Confessions of a Shopoholic), ארה"ב 2009. 98 דקות. במאי: פי ג'יי הוגאן. שחקנים: איילה פישר, יו דנסי, ג'ואן קיוזאק, ג'ון גודמן, ג'ון ליתגו