באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

החגיגה של באבט, באחד מערוצי הסרטים

כשם שיש ספרים שאני קונה רק בגלל הכריכה, יש סרטים שאני רואה רק בגלל השם. "החגיגה של באבט" הוא אחד מהם. סרט דני, מ-1987, שעלילתו מתרחשת במאה ה-19, איזו דרך כבר יש לו למשוך אותי לצפייה? רק בזכות השם שמבטיח חגיגה. ומי ידע שהיא תכלול כל כך הרבה אזכורים של פריז אהובתי.

הסרט מבוסס על סיפור קצר של הסופרת הדנית איזק דינסן. הוא מביא את סיפורן הפיוטי של שתי נשים מבוגרות, האחיות מדנמרק, מרטינה (ע"ש מרטין לותר) ופיליפה (ע"ש פיליפ מלנצ'טון, עוזרו וידידו של לותר). אביהן היה כומר ו"נביא" שייסד זרם דתי המטיף לאהבה, שלום, אחווה וכל הקשקשת המתלווה בדרך כלל לזרמים כאלה. זוגיות לא היתה חלק מהזרם, וכמו אביהן שחי לבד – אף מילה על האימא - השתיים נותרו רווקות זקנות בכפר הקטן שביוטלנד (חבל ארץ עני), למרות שלכל אחת מהן היה סיכוי להינצל מהגורל הזה - מרטינה על ידי הקצין הצעיר לורנס, ופיליפה על ידי זמר האופרה אצ'ילה פפין.

יום אחד מגיעה אליהן באבט, אישה אומללה שנאלצה להימלט מפריז בעקבות המהומות בעיר, שבהן נהרגו בעלה ובנה. בידיה של באבט מכתב תחינה שכתב פפין – כאמור, הגבר שיכול היה לגאול את פיליפה. עכשיו זה הזמן שלה לגאולה. אמנם לאחיות אין כסף לשלם לעוזרת, אבל מקום לינה תמורת בישולים הן יכולות לתת – ואין להן מושג מה הרוויחו. במקום להתעניין בכישורי הבישול של באבט, הן מלמדות אותה איך להכין את האוכל הטפל שלהן. בשקט בשקט, היא מצליחה לשדרג אותו. הזקנים העניים, שנוהגים לקבל אוכל מהאחיות, מבסוטים.

הדת נוכחת ב"חגיגה של באבט" כמעט בכל דקה, אבל היא לא מעיקה. אין תחושה שמדובר בסרט דתי מהסוג שהכנסייה היתה שמחה לממן. באופן מפתיע, למרות שהאחיות הן אלה שמובילות את הזרם הדתי בעקבות אביהן, והן אלה שאמורות להיות רוחניות יותר, דווקא הן אלה שלא מפסיקות לספור את הכסף (ואף מופתעות מכך שהן מצליחות לחסוך יותר מאז בואה של באבט. רמז – זה לא בזכות עצמן).

יומה הגדול של הקהילה הענייה מגיע כאשר מציינים 100 מאה להולדתו של הכומר (שכמובן נפטר מזמן). או אז מגיע לשיא המפגש בין הרוח לחומר, שני כוחות המלווים את הדמויות בסרט בכל אשר ילכו. עבור באבט, החגיגה היא הזדמנות לחופש אמיתי, החופש להיות מי שהיא ומה שהיא, זהו ניצחון הרוח. עבור האחיות, האירוע המכונן הופך לסיוט. מרק הצב שהיא מתכננת להן הוא רמז מבשר רעות. עד כדי כך, שהן מבקשות מכל בני הקהילה לא לדבר כלל על האוכל בארוחה, יהיה מה שיהיה.

באין יכולת לדבר על האוכל, או לחוות אותו כמו שצריך, הקצין לורנס, שעכשיו כבר מבוגר – הוא מוקד העניינים. על פיו יישק דבר. הוא היחיד, חוץ מבאבט כמובן, שמבין מה יש על הצלחת, שזוכר את הפעם הקודמת שבה אכל מנה דומה יחד עם גנרל גדול בצרפת, ושלא רק יודע מה ההבדל בין לימונדה לשמפניה משובחת אלא גם מזהה את שנת הבציר. בזכות זה הוא פותר עבור המשתתפים את כל סימני השאלה התזונתיים, וגם מתפעל כאילו-בשמם ממופע המנות והיינות המדהים שמתחולל על שולחנם. כמו שאומר הזקן התימהוני: הללויה.

כאן מתגלה גם תמימותם הכפרית של בני הקהילה, בדמות הערצה כמעט מגוחכת למי שבא מן העיר. כל תזוזת כף זוכה לחיקוי מיידי. כל מחמאה שנאמרת בקול רם ומכל הלב, נשמעת בצמא. הדבר היחיד שאפשר לעשות בתגובה הוא להרים כוס יין, ואז לצטט את הכומר הזקן. או להפך. כי בעצם, רק שניים חוגגים הלילה – אם כי בנפרד - הקצין, ובאבט. ודווקא הם השניים היחידים שלא קשורים לכומר.

אף אחד בסרט הוא לא דברן גדול, אבל דברים מובנים גם ללא מילים. הסצנות נאספות אחת לאחת, וביחד מביאות אמירה מעניינת על האושר והנתינה. מעניין כיצד חשו שופטי האקדמיה לקולנוע כאשר נתנו ל"באבט" את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

החגיגה של באבט. דנמרק, 1987. 102 דקות. במאי: גבריאל אקסל. שחקנים: סטפני אודרן, בריג'יט פדרסיפל, בודיל קג'ר, ג'רל קול, ג'ון פיליפ לאפונט, ביבי אנדרסון, גיתה נרבי