באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

עובדה, חמישי 21:00, ערוץ 2

נתחיל במחאה קלה: על מה מקבלת אילנה דיין את כל הקרדיט, כשאת רוב הכתבות שהיא משדרת לאורך העונה של "עובדה" מצלמים ועורכים אנשים אחרים? יש לה עורך ראשי ויש לה במאי, והתפקיד שלה הוא בעיקר לשבת באולפן ולקריין. באופן מסוים היא אולי גם שותפה לקביעת הנושאים ולהבעת דעה על החומרים שמגיעים ועל עריכתם, אבל על כל זה היא לא היתה מקבלת את התהילה.

התהילה מגיעה כי היא משדרת רצינות, וכי היא משדרת שעובדה זה היא והיא זה עובדה. אבל האמת? גם אנשים אחרים היו יכולים להגיש את התוכנית. יעקב אחימאיר, למשל. הוא הרי מגיע ממקום אפרורי ושגרתי כרשות השידור, ומסוגל לעשות עשרים שנה את אותו הדבר. והרי מי עוד בערוץ 2 תקוע ככה במקום, כמו דיין? אף אחד. בזמן שהיא נשארת במקום, ו"מתרעננת" בעזרת כתבה או שתיים בשנה, אנשים נוסעים וחוזרים ומשנים ומחליפים. להם יש ריגושים, ולה יש יציבות.

זה בהחלט מתיישב עם מה שהיא אומרת בהרצאות שלה – שהיא אוהבת חשיבה מתוך הקופסה, ולא מחוץ לקופסה. היא אוהבת ללכת לפי הכללים ולא מחפשת חדשנות. זה אמנם מביא כתבות מעניינות, אבל את רובן אנשים אחרים עושים.

אז כן, יכול להיות שהייתי צריכה לכתוב על התוכנית בשבוע שעבר, אז היא פתחה את עונתה המי יודע כמה. ואז היא נסעה לאזור קרבות מסוכן והסתירה את זהותה הישראלית. אבל אני ראיתי את "עובדה" דווקא השבוע, כשהתוכנית הוקדשה ברובה לסרטו של בן שני עם רונה רמון. לא אומר שזה היה סרט מופת – מסרט שצולם במשך חצי שנה, הייתי מצפה ליותר. וגם מבן שני, דוקומנטריסט בחסד, הייתי מצפה ליותר. זה לא סגנון העבודה והעריכה שמאפיין אותו בדרך כלל. אבל יחד עם זאת, הסרט בהחלט שפך אור, חידש, וגם, כמובן, ריגש.

ריגש כשרונה רמון דיברה על הצפה רגשית. כשהיא סיפרה על הקושי של בנה אסף ז"ל אחרי הצטיינותו בקורס הטייס. התרשמתי מאוד מהעובדה שיש לה קליניקה שבה היא עוזרת לאנשים שחוו שכול. הרהרתי באמירה שלה, שאימא מאושרת כמו הילד הכי פחות מאושר שלה, וגם בתוספת לאמירה - שעד השנה שעברה היא באמת היתה מאושרת.

הכל אצלה מתועד, ממוסמך, ממוסגר. האֵבל מאוד מסודר, מאוד ברור, ויש לו גם את השעה הקשה ביותר בשבוע – יום ראשון בצהרים. הבית גדול ויפה, אבל בין החללים שלו יש אובדן מאוד גדול ואי אפשר להימלט ממנו. ובתוך כל זה היא אומרת משפט כמו "כמה שנים אני עוד אגהץ מדים בשבת". ובסמוך לזה, "אמרתי לבן שלי, חלקים מאיתנו טובים בשמיים, אבל השמיים לא טובים אלינו, אז אתה נשאר על הקרקע". בשביל משפטים כאלה היה שווה הסרט.

אחר כך עומרי אסנהיים סיפר על תקלות בטיחות בחיל האוויר שהושתקו והורדו מתחת לרדאר התקשורתי. אחת מהן נוגעת לתמרון המהולל של החיל באיטליה. מתברר שטייס אחד ביצע תרגיל אסור (כמו ב"טופ גאן"), הושעה לתקופה מסוימת ואולי אף יושעה מהחיל. ומפקד אחת הטייסות סיכן את המסוק שלו ונאלץ להתפטר ולעזוב את הטייסת. וזה רק מה שהירשו לספר בשידור. לכו תדעו מה עוד מסתירים מאיתנו. מה עוד לא מטופל – ובדיוק בשביל זה רונה רמון התראיינה. כדי שלא ישתיקו. כדי שיטפלו בכל מה שצריך. אולי זה תמים לחשוב שזה יקרה, אבל בלי תמימות אין התקדמות.

רייטינג: 25.4%