באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

פלפלים צהובים, חמישי 22:30, ערוץ 2

אחרי מרתון מקוצר, מיני-מרתון, אם תרצו, של צפייה ב"פלפלים צהובים", הגיעה השעה לכתוב על הסדרה הכי מוזיקלית שמשודרת היום בישראל, למרות שהיא הכל חוץ מ-glee.

"פלפלים צהובים" היא לא סדרה קלה לצפייה. אני בטוחה שלהרבה הורים קשה לראות אותה. הפחד שתתגלה בעיה כלשהי אצל הילד לא עובר אף פעם, אבל כשהם קטנים הפחד הרבה יותר גדול. להיות הורה לילד בן שלוש או ארבע או חמש שהוא לכאורה בריא לגמרי, ולראות את הסדרה הזו, זו מועקה. מייד עולות מחשבות על שלל צרות אפשריות. מצד שני, עבור אחרים, מעטים יותר, הסדרה היא מקור להזדהות.

כבר היתה לנו סדרה ברמת הגולן, והיתה לנו סדרה בירושלים – לא סופרים את כמות הסדרות בתל אביב – ועכשיו יש סדרה אי שם בדרום, בין אילת לבאר שבע. אבל לא המיקום הוא הגליק הגדול, אלא הנושא שנותן במה לאלפי משפחות בישראל. נושא שכמעט תמיד נדחק החוצה מסיבות אלה ואחרות, ועכשיו, בזכות יוצרת ובמאית שקשורה לנושא באופן אישי, יש לו סדרה משלו. סוף-סוף, יש לומר. אוטיזם.

אם תחשבו על זה, במדבר יש משהו שמתחבר מאוד לאוטיזם. המדבר הוא בעצם מרחבים עצומים של חול. הרים ועמקים, הכול חול. אתה הולך לאיבוד בתוך כל זה. אתה לא מדבר הרבה. שוקע במחשבות. החום עושה אותך קצת אוטיסט.

אולי בגלל זה ההורים של עומרי לא קלטו בכלל מה יש לו. השאנטי המדברי תפס אותם חזק מדי. הילד לא מבין הוראות פשוטות, הם לא מבינים דברים פשוטים שמתרחשים להם מול העיניים. הילד מכיר את כל השירים האפשריים, כולל באיזה אלבום היו, מתי האלבום יצא ומי כתב את המילים, ולכן הוא עבורם "גאון". שומע "המכשפות" ו"מוניקה סקס" במקום שירי ילדים? אז מה, הוא בוגר. אפשר להגיע אליו רק באמצעות שירים? נו, העיקר שמגיעים. כל אחד מתפתח אחרת. זו הגישה שלהם, והיא כאמור מוטעית. מסבירה להם את זה יפה ד"ר אשל, וטוב שבחרו בשחקנית לא כ"כ מוכרת, כי קל יותר להאמין לה, ומעניין להקשיב לה. אם היו בוחרים בחנה לסלאו למשל, לא הייתי קונה אף מילה.

אחד הדברים שאהבתי ב"פלפלים צהובים" הוא העובדה שלא כולם עוצרים את חייהם ומתעסקים באוטיזם. הם אמנם מוטרדים מזה, אבל יש להם גם חיים, בנוסף. יניב (האבא) בונה מסעדה, אבישי (גיסו) לקח את האחריות על החממות של הפלפלים, יעל (אשתו של אבישי) מחפשת את עצמה במקום שבו כולם יודעים שהיא בוגדת וצריכה להשתלב בכל זאת, ומאיר (הסבא) מקבל הצעות לזיונים במילים "בוא נישן יחד מדי פעם, ונעשה טוב אחד לשני". אה, ויש גם בורקס עם ביצה קשה בבוטקה בלב המדבר, שממש עושה חשק.

אחד הדברים שהיו לי קצת מיותרים, זו המקהלה התאילנדית. אמנם הרעיון יפה, אבל החבורה לא ממש תורמת לעלילה – הם אומרים את המובן מאליו, והם מצחיקים לעיתים נדירות. הבנזוג לא זיהה כמעט אף אחד מהשחקנים חוץ מיהודה ברקן (ליהוק מעולה. ברקן מגדיר את זה ביקור מולדת). לדעתו, השחקנית בתפקיד האימא משחקת בצורה היסטרית מדי. כלומר שהיא לא מוצלחת. בהתחלה התנפלתי עליו, אבל היום, אחרי הפרק השלישי, אני חושבת שהוא צודק. עדיף לה, לעלמה זק, להישאר בתחום החיקויים של "ארץ נהדרת". שם היא מצטיינת, זו הטריטוריה שלה, וכדאי שהיא תמשיך לשלוט שם, במקום להרחיב את האימפריה, מה שעלול להתגלות כבעייתי.

אפרופו בעיות, כרגיל במחוזותינו, הסדרה זכתה להתעללות קלה. לא מספיק שהיא עוסקת בנושא לא פשוט, ואפילו כואב, עוד החליפו לה את השיבוץ, שבועיים אחרי העלייה לשידור (משבת לחמישי). מהלך לא מנומק ולא ברור לצופה הפשוט, זה שגם ככה נדרש למאמץ בצפייה. וזה לא שאני עצלנית חלילה, ראיתי שלושה פרקים ברצף מרצוני המלא והחופשי, אבל היי, קצת מאמץ גם מצד קשת.

שורה תחתונה: סדרה מושקעת, משמעותית, מעניינת, חזקה, לא להורים עם לב חלש, פאשלה אחת בליהוק, זקוקה לעוד יחסי ציבור. פרומואים וראיונות בתוכנית בוקר זה לא מספיק (למרות שאורי פפר מדבר ממש יפה). כרגע, החשיפה נמוכה מדי.

בקטנה: מוניקה סקס חזק בתמלוגים.

פלפלים צהובים. במאית: קרן מרגלית. שחקנים: יהודה ברקן, יוסי מרשק, עלמה זק, אורי פפר, מיכל שטמלר