באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אנחנו לא מלאכים ", באחד מערוצי הסרטים

בתום הצפייה בסרט "אנחנו לא מלאכים", התווכחנו הבנזוג ואני, האם הסרט הוא אנטי-דת או פרו-דת. אני חשבתי שבזכות העובדה שאחד הפושעים מתלהב מדרך הדת, ואילו השני קצת פחות, אי אפשר לומר שזה סרט אנטי דתי. הבנזוג חשב שהבחירה הזו של הפושע אינה מכפרת על האופן שבו הדת מוצגת לאורך כל הקומדיה החביבה הזו.

כן, שנינו נהנינו מהסרט, למרות שהוא צולם לפני למעלה מ-20 שנה ושון פן נראה בו ממש ילד עם שיער צבוע בצבע זוועתי. רוברט דה נירו נראה כמו שהוא צריך להיראות, לא כמו הזקן שהוא עכשיו. את התסריט כתב דיוויד מאמט, כך שדבילי לגמרי וחסר מסרים זה לא יכול להיות. אגב, הרבה קטעים הזכירו לי את "בשם הוורד", שיצא שנתיים קודם, כנראה בגלל שבשני המקרים מדובר בנזירים פרנציסקנים.

עלילת הסרט כולה מתרחשת בשנת 1935, בסמוך לגבול קנדה-ארה"ב. שני אסירים נמלטים מנסים לעבור את הגבול לקנדה, אבל מתקשים לעשות זאת עם בגדי ונעלי אסירים. המזל הגדול שלהם הוא שבתקופה ההיא ערי גבול נחשבו לערי פריפריה, על כל המשתמע מכך (מה שמזכיר לי - לכו לראות את "רביזור" בתיאטרון גשר). כשמישהו מגיע מרחוק, לאף אחד אין מושג מי הוא, והוא יכול להתאים לכל משבצת פנויה. במקרה שלנו, שני כמרים שהיו אמורים להגיע מאריזונה אבל אבדו בדרך.

הכמרים החדשים מצליחים לתמרן את תושבי העיירה בקלות. אחרי הכל, הם פושעים עם מידה מסוימת של תחכום ומוח יצירתי - מבין השניים, נד-האב ריילי (דה נירו) יותר מצטיין בזה - ואילו התושבים הם תמימים וקשי יום. בולט במיוחד הנאום של ג'ים-האב בראון (פן) שאמור היה להיות דרשה דתית, אבל מה לעשות שהוא ואלוהים טרם התחברו זה לזה באמת.

לעיירה אין שם, אבל היא נמצאת ליד מפלים, והיתה יכולה להזכיר את העיירה "ניאגרה פולס", אלמלא היתה זו כל כך ממוסחרת בימינו. כל הבתים בנויים מעץ רעוע, מלבד הכנסייה המהודרת. במרכזה נמצא פסל של הבתולה, "משכן", המזילה דמעות לנוכח תפילותיהם של המאמינים. כמובן שיש לזה הסבר מאוד ארצי, אבל המאמינים מעדיפים להתעלם ממנו, כי כרגיל בדת, הרבה יותר קל ונעים להיות מסומם מאשר לשאול את השאלות הקשות.

הגרסה המקורית של הסרט צולמה ב-1955, והכוכב הראשי היה המפרי בוגארט. העלילה נראתה מעט אחרת – שלושה אסירים נמלטו יחדיו מ"אי השדים", והגיעו לבית משפחת דוקאטל, שם תכננו "להיעזר" בכסף המשפחתי. אבל איכשהו מהלך העניינים משתנה, הם הופכים לבני ברית של המשפחה, וחג המולד הופך למסיבה אמיתית של אחווה.

איכשהו נראה לי שהתסריט של מאמט שיפר את כל העסק, והוסיף עומק ומשמעויות. שלא לדבר על המשחק של דה נירו ופן. במילים אחרות – בעד או נגד הדת, הסרט שווה צפייה.

טריוויה 1: יש המכנים את הסרט "יצירת מופת קומית", אבל מבחינת הכנסות בארה"ב הסרט היה אסון קולוסאלי, שלא החזיר לאולפנים את ההשקעה.

טריוויה 2: לא סתם לעיירה אין שם. פשוט אין אחת כזו, אלא בנו אותה לכבוד הסרט. ואגב, זה היה בקנדה, לא בארה"ב.

טריוויה 3: זה הסרט הראשון שדה נירו חתום עליו כמפיק.

אנחנו לא מלאכים (we're no angels). ארה"ב, 1989. 101 דקות. במאי: ניל ג'ורדן (ביים גם את משחק הדמעות). תסריטאי: דיוויד מאמט. שחקנים: רוברטו דה נירו, שון פן, דמי מור, ג'ון סי ריילי (כנופיות ניו יורק, מגנוליה), וואלאס שון