באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אתמול, שבת, ה-22 בינואר 2011, ברובו סתם עוד יום על לוח השנה, נרשם שיא רייטינג עונתי לשוברת שיאי הרייטינג של העשור, "האח הגדול". לא הייתה סיבה אמיתית ל-36.9%, לא הייתה הדחה מפתיעה, ולא הייתה עונה מעניינת. למעשה, מדובר בקשר שאין להגדירו אלא כהזוי בין שיאי השעמום לשיאי הרייטינג.

הניסיון להסביר את הצלחת הכישלון כולל פשפוש קל בפדחת, ביקור מהיר בפייסבוק וסימן שאלה נטול מז'יק מעל הראש. אם אפילו המכורים הגדולים ביותר של העונות הקודמות לא מפגינים התלהבות אמיתית, מה יגידו אזובי השלט? למה אנחנו לוחצים על 22, ולא בוחרים בשום אופציה שפויה אחרת?

התשובה היא, כפי הנראה, שהשפיות כבר לא מעניינת אותנו. הנורמלי והמוכר הוא כבר משעמם עבורנו. זה לא סתם שנסיכת החדשנות נוקיה נחשבת ליפהפייה הנרדמת בהשוואה לאייפונים של אפל, ושאף אישה בת 60 לא הייתה חולמת להחביא בגרביונים שלה 44 מכשירי נוקיה N8. אנחנו הולכים רק על מה שמרגש אותנו חזק. הכי חזק. באקסטרים.

אנחנו כבר לא מסתפקים בחיים רגילים, חיים שהם בסדר. קשה הרבה יותר לרגש אותנו עם כותרת בעיתון, עם סיפור חדשותי שלא מטלטל את המערכת הפוליטית כולה. הפכנו למדינה שכל הזמן מחכה לאקשן - לאירוע הבא, לפרשה הבאה, למודח הבא - בין אם זה המודח מהמירוץ למפכ"לות ובין אם זה מודח מבית האח הגדול.

בווילה סגורה יכול לקרות מעט מאוד, או הרבה מאוד. אבל זה תמיד קורה בזמן אמת. מובטח לנו כי בין פרשה לפרשה, ובין פיצוץ פוליטי לפיצוץ יחסים, תמיד יהיה לנו חומר להסנפה. חלילה לא ניפול לתוך השעמום של החיים, שהוא הרבה יותר גרוע מהשעמום של הטלוויזיה. אגב, רוב אלה שמשמיצים את "האח" ולא צופים בו, מפיגים את השעמום בפייסבוק. גם הם זקוקים לריגושים. מעטים מצליחים לייצר את הריגושים לעצמם באופן קבוע ולאורך זמן.

במובן מסוים, צופי האח הגדול הם האנשים שמסמלים את התקווה החדשה. הם לא מפסיקים לקוות שיקרה משהו מעניין, שיצוץ איזה טירוף, שהלסבית תטריד מינית את הגמד והפרסייה העצבנית תפצח באיומים עם סכין. גם אם שבוע אחרי שבוע התקוות לא נענות, ושום פתק בכותל לא עוזר, אנשים לא מפסיקים לקוות. כי מה עוד נשאר להם.

מבין כל העונות ששודרו עד היום, העונה הנוכחית הכי פחות מושכת לצפייה. כל השיחות צפויות, כל המריבות צפויות, אפילו ההכרזה על כניסת הארוס-לשעבר לבית, היא צפויה. עד עכשיו כל המודחים היו אלה שרציתי שיודחו, והיה ברור שיודחו: סיוון, יורם, יגאל, התאומות רינת ושירן, ואתמול - ליאם. שום דבר לא צפוי לא קרה. שום מהפכה ביתית לא התחוללה. בבזק יש יותר מהפכות ביתיות מאשר אצל הדיירים של קשת. אבל כמה פעמים אפשר לשמוע את גידי גוב אומר אותו דבר?

לשאלה כמה זמן זה יחזיק מעמד יש רק תשובה אחת: עד האסון הבא. רק מי שיצליח לשבור שיוויון עם אסון השריפה בכרמל, ולא מילימטר פחות מזה, יצליח להשהות את שידור "האח הגדול". מכיוון שאיש מאיתנו אינו רוצה או מייחל לאסון כזה גדול, שלא לומר מתפלל שהוא לא יקרה, ומפקיד בכותל את הפתקים החשובים באמת, רבים הסיכויים שנצעד עם אסי עזר וארז טל אל הגמר, ולאורך כל הדרך לא נרהיב עוז בנפשנו לתת לרייטינג ליפול מתחת ל-30%.