באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

ברבור שחור, בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

השאלה הכי מסקרנת לגבי "ברבור שחור" היא האם נטלי פורטמן תיקח את האוסקר או לא. אבל השאלה הכי מסקרנת לגבי יושבי אולם הקולנוע שבו ראיתי את הסרט היתה "אז מה בעצם קרה כאן". כשהסצנה האחרונה הסתיימה והכתוביות עלו, אף אחד לא קם. כולם נשארו המומים, בוהים מול המסך, אולי יבוא איזה סימן, איזה רמז.

ב"ברבור שחור", אותו יצר אפל פנימי של הברבור הלבן ב"אגם הברבורים", יש הרבה מימדים של שיגעון פנימי. של חוסר בהירות. של כאב אמיתי או לא אמיתי. של מעשים שיכולים להיות שפויים או לא שפויים באותה מידה. כולם מתרחשים אצל רקדנית אחת צעירה שחייה מוקדשים לדבר אחד, והחלום היחיד שלה הוא לפתוח את המופע הגדול ביותר של העונה – ולא משנה שאנשים היום כמעט לא רואים בלט, כמו שנאמר בתחילת הסרט.

באמצעות צילום חד ומדויק והרבה קלוז אפים, באמצעות הקפדה מאוד גדולה על סאונד ובאמצעות שחקנית אחת באמת טובה, יש סרט שמצליח לגעת - ולתסכל. לאורך העלילה אנחנו רואים מהצד איך נינה (פורטמן) פוגעת בעצמה, ולא יכולים למנוע את זה. אנחנו רואים את כל המאמץ שהיא משקיעה ואת המסירות שלה, מעריכים את החתירה שלה לשלמות – אבל גם מזועזעים מהמחיר. לתוך זה נכנס הקטע הלסבי, סדרה של סצנות מופלאות, טבעיות, מרגשות אבל גם מטרידות. מאוד מטרידות.

הזיגזג הזה אופייני לדארן ארונופסקי, שביים את "רקוויאם לחלום", רק שבסרט ההוא לא היה מתח כמו ב"ברבור שחור". היה מעניין לקפוץ בתוך התודעה של הדמויות, אבל לא היה סוג של פחד מהעתיד לבוא. כאן, כמו שאומרים, יש מותחן פסיכולוגי. והוא עוכר שלווה.

הדבר היחיד שקצת מחזיר שלווה, או לפחות גורם לבחורה לעפעף ולהיאנח, הוא הכוריאוגרף של הלהקה, תומאס (וינסנט קאסל, בעלה של מוניקה בלוצ'י). מדובר בגבר קשוח ונאה, שכמו כל אחד במעמדו, מנצל את הקסם כדי להשיג את המטרה. מניצול כזה אי אפשר להתעלם – הצופים לא יכולים, וגם נינה לא.

באותה מידה אי אפשר להתעלם מהעובדה שנטלי פורטמן נראית לא טוב פיזית בסרט. היא מאוד רזה (אומרים שירדה 10 ק"ג בשביל התפקיד), עצמות בולטות, התשישות מוקרנת ממנה החוצה, כאילו מרוב שהיא לא אוכלת היא כבר בהזיות. הדבר היחיד שמפצה על זה הוא יכולת הריקוד המרשימה שלה – תוצאה של שמונה חודשי אימונים, כמעט כמו תשעה חודשי ההיריון שיצאו לפורטמן מהכוריאוגרף שאימן אותה.

לכאורה יש פה את כל המרכיבים בשביל סרט בלתי נשכח, עם תפקיד ראשי זוכה אוסקר. אבל למעשה, הרעיון של הכאב הפורץ מבעד לעור הוא לא חדש, ומעבר לסקרנות בסיסית לגבי מה אמיתי ומה לא, ולגבי מידת הצלחתה בהופעת הבכורה, לא הצלחתי להתחבר לסרט במידה גבוהה של אכפתיות. חשבתי לעצמי – בסוף בסוף, זו בסך הכל הופעת בלט. ואיך אמרו בתחילת הסרט, זה לא בדיוק סוג התרבות הפופולרי ביותר היום.

בכלל, אנשים שלוקחים את עצמם כל כך ברצינות כאילו כל צעד שלהם עומד להכריע גורלות, אם הם לא ראשי מדינות או גנרלים, זה קצת שיגעון גדלות. אז נכון, הסרט אפוף שיגעון, אבל החיים משוגעים גם ככה. כשזה מגיע לסרטים, אני רוצה שפיות ותובנות שאני יכולה לקחת איתי הלאה. פה, למרבה הצער, התובנה הכי גדולה שלי היא קצת בנאלית: טוב שלא יצאתי רקדנית בלט.

בקטנה 1: אחת מהברקות הסרט הייתה להביא את וינונה ריידר בתור הרקדנית ה"קשישה", שנינה אמורה להחליף – בשיגעון, בליבו של תומס, וכמובן, על הבמה.

בקטנה 2: למי שמחפש רבדים, הנה הם, מתוך "עכבר העיר" -  "הסרט מוצף במראות. למעשה, הוא עמוס בהשתקפויות עד כדי כך, שגם הסצנות המעטות ללא מראות פיזיות כוללות מראות מטאפוריות. לנינה בבואות רבות בסרט: בדמות האם שמייצגת את ההזדמנות שהוחמצה, שכשלה מלהגשים בעבר את חלומה; בדמות הבלרינה שקדמה לה בתפקיד (וינונה ריידר), המציגה לה את קליפת האדם שתהפוך להיות בסוף הקריירה; בדמות לילי (מילה קוניס), ההפך המוחלט של נינה מבחינת הגישה לחיים בכלל ולריקוד בפרט, הברבור השחור המושלם. כמובן שגם הכוריאוגרף מציב בפניה כל העת מראה המדגישה את החסרונות שלה.

טריוויה: צלצול הטלפון של נינה הוא מנגינת אגם הברבורים.

ברבור שחור (Black Swan), ארה"ב 2010. 108 דקות. במאי: דארן ארונופסקי. שחקנים: נטלי פורטמן, וינסנט קאסל, מילה קוניס (ג'קי ממופע שנות ה-70), וינונה ריידר, ברברה הרשי