באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

טקס האוסקר ה-83, ערוץ יס 1, מ-3:30

"אליס בארץ הפלאות זכה בפרס התלבושות!", הודעתי לבן זוג ברגע שהוא התעורר. "עוד לא ראינו אותו", הוא מלמל מתוך שינה. "אבל הקלטנו, ואנחנו נראה, עוד השבוע", ניסיתי להמשיך בקו המתלהב, שנועד להסתיר ממנו את העובדה ש"נאום המלך", סרט שהוא לא כל כך מעריך, לקח את כל הפרסים החשובים. הסרט הטוב ביותר, הבמאי, השחקן הראשי. בריטניה הפכה לארץ הפלאות ללילה אחד.

למען האמת, הטקס ה-83 של פרסי האקדמיה לקולנוע לא ייזכר באופן מיוחד. אף סרט השנה הוא לא outstanding באמת. ובכל זאת, שנה צריך לסכם, ולמשימה נקראו ג'יימס פרנקו ואן האתווי, המנחים היפים והבובתיים. מתברר שמאחורי היופי חסר קצת אופי. היא טועה קצת, כדי שנדע שהיא לא מריונטה, אבל במקרה שלה גם הטעות נראית מתוכננת. במקרה שלו, ההיצמדות לטקסט קצת מגוחכת. הוא אפילו לא מסוגל לומר את שם הסרט הזוכה, מכיוון שזה לא הופיע על הטלפרומפטר. ממש צמד לתפארת, שכנראה לא נראה בשנה הבאה.

קמתי במיוחד לכבוד שלושת הפרסים הגדולים והחשובים. כמדי שנה, הזוכים של השנה הקודמת מקבלים את הכבוד להציג את המועמדים ולהגיש את הפרס. ג'ף ברידג'ס, שזכה ב-2010 על "crazy heart", מעניק את פרס השחקנית. אנט בנינג כבר זקנה, ניקול קידמן מתוחה, עוד שתי שחקניות צעירות לא מבטיחות, ומי נשארה לנו אם לא נטלי פורטמן, הרקדנית מ"ברבור שחור". אני לא חשבתי שזה תפקיד אוסקר, אבל בניגוד לתוכניות אחרות, באוסקר אין הפתעות. הולכים על בטוח.

גם פורטמן הלכה על בטוח. נאום הזכייה שלה היה מוכן כל כך טוב, שהיא זכרה את כל בעלי המקצוע שעבדו איתה, כולל אשת התסרוקות והעוזרת למורה לבלט (אני קצת מגזימה, אבל זה הכיוון). היא לא מפשלת, נטלי. והיא גם זוכרת להודות לבנג'מין מילפייה, הכוריאוגרף של הסרט ש"נתן לי את התפקיד החשוב של חיי", כלומר עיבר אותה – ובכך מנסה לטשטש את השמועות על בעיות בזוגיות. בנינג וקידמן בטח נחנקו מהקיטש.

הלאה, לפרס החשוב הבא: סנדרה בולוק בשמלתה האדומה עולה לבמה עם פרצוף רציני – אחרי הכל היא צריכה להצחיק עכשיו. או שהיא נזכרת איך הודתה מעל במה זו לבן זוגה הנפלא, וזמן קצר אחר כך גילתה שהוא מנהל רומנים מאחורי גבה. לא, היא מדחיקה את המחשבה הזו. צריך להגיש עכשיו את פרס השחקן.

עבור כל אחד יש לה משפט מחץ. לחוויאר בארדם: בפעם הקודמת הצלחת להפחיד אומה שלמה באמצעות התספורת שלך (ב"ארץ קשוחה"). לג'ף ברידג'ס: אולי תיתן למישהו אחר לזכות, כלומר כמה כבר אפשר? ג'סי (אייזנברג, "הרשת החברתית"), אני מחכה שתאשר אותי בפייסבוק. קולין (פירת'), שמעתי שהמלכה ראתה את הסרט ואהבה אותו, וזה מצוין, כי אתה ממילא לא מתכוון לחזור הביתה בזמן הקרוב. ג'יימס פרנקו, אתה הסיבה שילדים מגיעים מאוחר הביתה, כי האימהות שלהם צופות בבית חולים כללי.

בסוף, כמה צפוי, קולין פירת' זכה. את הנאום הבריטי שלו על הריקודים שבלב אשר עלולים לרדת לכיוון הרגל, לא קלטתי. נדמה לי שהוא גם אמר תודה למישהו שלקח אותו לעבוד לפני 20 שנה כשהוא עוד נחשב ל"ילד פלא". בחיי, הבריטיים האלה בלתי מובנים. אבל העיקר שקיבל הפעם את הפרס, אחרי שבשנה שעברה היה מועמד על "סינגל מן" ולא קיבל. מה יש בסרט הזה שאין בסרט הקודם? אולי שם הוא לא היה צריך לנאום בפני 58 מדינות של אימפריה גדולה אחת.

לקראת פרס הסרט, האתווי מחליפה עוד שמלה, בפעם הרביעית או החמישית. עכשיו היא קצת חנוקה יותר אבל נלהבת לא פחות, כי תכף זה נגמר. סטיבן שפילברג נקרא להענקת הפרס לסרט אחד מתוך עשרה – "נאום המלך", שכבר קיבל שלושה פרסים הערב, ועכשיו הפינאלה. מרגע שראיתי את הסרט, הבנתי שיש לו סיכויים גבוהים. בזכות כמה דיאלוגים מצוינים, כאלה שיכולים להפוך לציטוטים, ובזכות כמה סצנות מרשימות של התפרצות רגשות – דבר שאינו אופייני כלל לבית המלוכה הבריטי. אבל כשכל הצוות מצטופף על הבמה, המחשבות שלי סוטות לכיוון אחר: הלנה בונהם קרטר, האישה היחידה שם, כולה שחורה ודרמטית אבל עם חיוך, היא בעצם סוג של רונית אלקבץ.

לסיכום הערב עולה על הבמה להקת ילדים נלהבים בשירת "אי שם מעבר לקשת". אני כבר בדרך לצחצח שיניים, אבל אז כל הזוכים מגיחים מאחור, לשתי השורות האחרונות בשיר. האתווי מתלהבת כמו ילדה קטנה. עכשיו הזמן לברוח.