באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

משחק הוגן, יס מקס מוביז

הבנזוג קורא לזה "עוד סרט הוליוודי קלאסי", שמבוסס על סיפור אמיתי. אני ציינתי לעצמי בסיום הצפייה שלעולם לא אצטרף לגוף ביטחוני חשאי כלשהו, כי נקודת השבירה שלי תגיע הרבה יותר מהר מאשר זו של סוכנת ה-CIA ולרי פליים.

מצד אחד יש בה, בפליים, משהו מאוד קולי. היא לבושה בחליפות מחמיאות, היא בכושר טוב, היא מפוקסת על מטרות, מפקחת על עניינים, מבינה את החומר ויש לה קשרים בכל העולם עם אנשים שבאמת יודעים משהו על האופן שבו הוא מתנהל. היא אמיצה, אין לה בעיה לשקר ולהחליף זהויות בלי לשכוח מיהי באמת ומהי האמת. היא מאנשינו המצוינים, כלומר מנשותינו המצוינות, למרות שזה ביטוי שאף פעם לא משתמשים בו מחוץ למיטה.

מצד שני, הסרט מאוד חד ממדי, ומתעלם מקווי עלילה שהתרחשו במציאות והיו יכולים להעשיר אותו. ב"משחק הוגן" אנו מקבלים אך ורק את הסיפור של פליים ושל בעלה, השגריר לשעבר ג'וזף וילסון, כפי שהם כתבו אותו באוטוביוגרפיות שלהם. בקצרה: הם פעלו למען המדינה, אבל סילפו את האמירות שלהם, במיוחד של וילסון – והוא יצא לקרב נגד הבית הלבן. את הקרב שלו הוא ניהל דרך התקשורת: במאמר בעיתון החשוב ביותר בארה"ב, ניו יורק טיימס, הוא חשף שממשל בוש ידע שלסדאם חוסיין אין נשק גרעיני, והטעה את המודיעין האמריקאי כדי להצדיק את הפלישה.

זה היה קרב אבוד. לך תילחם נגד הממשל האמריקני החזק, אפילו אם היית פעם שגריר לא יעזור לך. גם במקרה הזה ירדו ממש נמוך: מישהו (אחר כך התברר מי) הדליף לעיתונאי והפרשן הימני רוברט נובאק מ"וושינגטון פוסט" את השם של ולרי כסוכנת שטח. נובאק פשוט חשף אותה, הרס לה את כל סיפורי הכיסוי, ושם אותה בחזית שממנה נמנעה כל חייה. חזית מול הציבור האמריקני, שעד אותו יום היא עבדה בשבילו בשקט ותחת סיפור כיסוי. זה הפך למשחק מאוד לא הוגן.

באמצע של כל זה, כדי להעצים את מעמדה של פליים, ולהזכיר שפחד לא היה בארסנל שלה, מראים לנו איך הטילו עליה משימה בעלת חשיבות לאומית, שהגיעה היישר מוושינגטון: להגיע למדעני האטום של סדאם. לולרי יש תוכנית שלמה, אבל מראים לנו רק חלק קטן ממנה, כי סיפורים אישיים תמיד עובדים יותר טוב על הצופים. וכאן הסיפור שנבחר הוא על רופאה עיראקית (לירז צ'רכי הישראלית) שחיה בארה"ב ונשלחת בחזרה למולדתה כדי לשכנע את אחיה, מדען אטום, לערוק למערב. פליים היא זו שמגייסת אותה, זו שדואגת לשכנע עוד מדענים, שמאמינה ביכולת שלה לשנות מציאות.

אבל יש לסיפור הזה סבטקסט: תראו מה ארה"ב עשתה לבגדד. מספיקות כמה דקות על המסך כדי להבין באיזה הרס ובאיזה פחד מדובר. איך האמריקאים מתעלמים מהאזרחים העיראקים לפחות כמו הממשלה העיראקית, למרות שהם מציגים את עצמם כחכמים, נאורים והירואים יותר.

במובן מסוים, "משחק הוגן" מציג ביקורת גדולה מאוד על ארה"ב. אולי בגלל זה הוא כל כך נכשל בקופות. פן ו-ווטס הם שחקנים נהדרים, אבל לאמריקאים אין שום עניין לשמוע ביקורת. הם רוצים רק פאן. תנו להם סופרמן, והם מבסוטים. תנו להם סופרוומן אמיתית, והם יעשו צעד אחורה ויגידו "לא תודה". אמנם ידוע שמדובר באומה שאינה מצטיינת בהשכלתה הגבוהה, ויחד עם זאת, אכזבה.

* מסיבה שאינה ברורה לי, אין כמעט טריוויה על הסרט, מלבד העובדה שניקול קידמן וראסל קרואו היו מועמדים לתפקידים הראשיים, ושבכתוביות הסיום יש קוד לא מוצפן.

משחק הוגן (Fair Play), ארה"ב 2010. 104 דקות. במאי: דאג לימן. שחקנים: שון פן, נעמי ווטס,  סם שפרד, לירז צ'רכי