באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

היתה מהדורה מעניינת אתמול, ולא כל יום היא מעניינת במידה כזו. כן, זה נכון שרוני דניאל התעצבן יותר מדי פעמים, ואמנון אברמוביץ' התחיל לדבר על ענייני כדורגל במקום להתרכז בפרשות ממשלתיות, אבל אם מתרכזים בכתבות, היה פה סיכום ראוי של השבוע הישראלי, עם חריגה אחת מעצבנת.

נתחיל עם זהבית כהן, מנכ"לית אייפקס – הקרן שהיא הבעלים של תנובה – שהגיעה להתראיין אצל קרן מרציאנו. אין דרך להתחמק מזה: כהן עוברת מסך ממש גרוע. אבל מה שחמור מכך, היא לא אומרת שום דבר שהציבור רוצה לשמוע. אל תבלבלו אותה עם רגשות, וגם לא עם מחירים ואחוזים.

כשמרציאנו מדברת איתה על הירידה במכירות הקוטג' בעקבות חרם הצרכנים, שנעה בין 25% ל-40%, כהן שולפת את המספר של סטורנקסט (חברה המתמחה בשירותי מידע בענף הקמעונאות): 6% ירידה בקטגוריה. כהן היא אישה של מספרים (מרצה לחשבונאות באוניברסיטה אמריקנית), והיא לא מתרגשת מפופוליזם. תנובה אולי לא תמשיך להעלות מחירים, אבל שתוריד אותם? תשכחו מזה, וזו החוצפה הכי גדולה של גברת כהן מפתח תקווה. מעניין מה חושבת על זה גברת כהן מחדרה.

אחת לכמה זמן התוכנית הלאומית מטעם עצמה של הערוץ הלאומי מטעם עצמו ומטעם הרייטינג, מחליטה להתחנף לצבא ההגנה לישראל. בוחרים איזו יחידה מובחרת, מבלים איתה קצת, וחוזרים עם כתבה סופר פטריוטית שמנפחת את החזה מגאווה על בחורינו המצוינים, ונותנת מוטיבציה למתגייסים פוטנציאליים. במדינות ערביות וקומוניסטיות עושים אותו דבר, ואז בתוכנית הלאומית יורדים עליהם. כמובן שזה לא קורה באותו יום, שתי הכתבות האלה, על הנחשלים ועל הלוחמים האמיצים, כדי לא לגרום לצופים להפעיל את הראש – למה מה שלהם אסור, לנו מותר.

והפעם, במסגרת התוכנית הלאומית – טייסים. תאמרו, מה כבר אפשר לחדש על קורס טיס? אז זהו, שאי אפשר. אז מה. המטרה היא לא לחדש, כאמור, אלא לתרום לגאווה הלאומית. כמו דנה אינטרנשיונל באירוויזיון האחרון, רק הפוך.

זה מתחיל בליווי טירונים לקראת קורס טיס, ואז מספרים לנו על המיונים לקורס, וברוח הזמנים – מראים שיש גם בנות, הרי חשוב לציין שהשוויון חי ובועט בחיל האוויר. חי ובועט? נכון אולי יותר לומר שהוא צולע, אבל היי, זה לא באשמת החיל או מפקד בית הספר לטיסה. מה שמעכב כרגע את הבנות זה רק הבנות. אם הן יבואו בהמוניהן, רבות יותר יישארו בשלבים הסופיים. עניין של סטטיסטיקה.

וזו הסטטיסטיקה של הצ'קים, כלומר הנקודות שבהן אנשים עפים מהקורס: בדרך כלל עוברים רק 4 מתוך 10. אלו שנשארים הם המובחרים. כמו פירות מובחרים, אבל הרבה יותר.

את הסיום אני משאירה לאלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר, שמשוחח עם טייס צעיר שבשבוע הבא יגיע למסדר כנפיים: "לסיים קורס טיס זה הדבר הכי משמעותי שעשית בחיים שלך". לא חלילה להקים משפחה. לא עוד איזה משהו שיקרה בעשרות השנים הבאות. בגיל 21 אתה מגיע לשיא, ומשם אפשר רק לרדת. מדכא, הלא נכון?

ובמעבר חד, המחזאית ענת גוב מדברת עם יאיר לפיד על מחלת הסרטן. יוצאת נגד אבירי קדושת החיים. התוכן של החיים קדוש בעיניה, אבל לא החיים עצמם. אומרת בחדות: המוות לא מפחיד אותי (עוד נשיפת סיגריה, כי לא מפסיקה לעשן, גם בטיפולים באיכילוב). כל כך לא מפחיד, שעשתה ממנו ומהמחלה מחזמר, בכיכובה של ענת וקסמן ובבימויה של עדנה מזי"א. האם זה יהיה להיט כמו יתר ההצגות שלה? עזבו להיט, אמצו את תפיסת המציאות: "אני צוחקת כל הדרך אל הקבר. אני מקבלת רק תרופות שאני יכולה לחיות איתן, חיצונית וגופנית".

לסמדר פלד יש בדרך כלל כתבות מדכאות, הפעם נתנו לה לחגוג קצת עם ליאור סושרד, ההוא שזכה את אורי גלר ומאז לא מוכר בכלל כאן אבל מופיע הרבה בלאס וגאס, אירופה, סין ועוד מדינה ששכחתי. ביולי 2010 גם היה אצל ג'יי לנו, ובשבוע שעבר חזר לביקור שני אצל האיש עם הסנטר הכי גדול בשואו ביזנס. אי אפשר שלא להעריך את זה.

המוטו שלו פשוט: "לא בא לגרום לאנשים להאמין או לא להאמין, אלא לבדר, לעשות להם טוב על הלב". כמה בנאלי, כמה נכון. עכשיו גם עושים עליו סרט, "סקפטיקל", שבו בין היתר אורי גלר שב לפרגן לממשיך הדרך שלו – לא רק באחיזת העיניים, אלא גם בחוסר הפרגון והחשדנות הישראלית. לפלד, כאמור אבירת הכתבות המדכאות, הוא אומר: "תמיד תחשבי מחשבות שמחות, כי את אף פעם לא יודעת מי קורא אותן".

ולסיכום, הסטטיסטיקה של ליאור: הישראלים 70% נהנים, 30% מנסים לחשב "מה היה שם".

אהבתי את החלוקה הזו. אפשר לומר שאני 70% נהניתי מאולפן שישי, ו-30% אמרתי לעצמי: מה לעזאזל קורה פה?

* * * * * *

ובהפסקת הפרסומות: הניסיון של מפעלי ים המלח להוכיח לנו כמה הם נהדרים וכמה בלעדיהם אין בעצם ים המלח ואזור מלונות. מה שמעלה את השאלה, באיזו שנה בדיוק הם הזרימו מים לחלק הדרומי של ים המלח, ואיך זה מכסה/ מטייח את כל מה שהם עושים עכשיו.