הרוחות של גויה, אחד מערוצי הסרטים
אחרי שנים של אדישות חברתית בישראל, זה נהיה מאוד IN למחות. לצעוק, להפגין, לומר את האמת: מעמד הביניים הולך ונשחק, והפעם באמת נמאס לו. גל המחאה הזה הוליד כמה ספיחים. למשל, האמנים שפרצו למוזיאון ת"א, במחאה על כך שלחברי הוועדה הבוחרת את המנכ"ל הבא של המוזיאון אין שום השכלה או ניסיון באמנות. יושבים שם ראש העירייה ויורשת מיליונים ועוד שניים שלא מוצאים חן בעיני האמנים. אז הם מתנפלים. 
במי ההתנפלות הזו תפגע הכי הרבה? לדעתי, באמנים עצמם. ראש העירייה הוא פוליטיקאי, אז הוא כבר רגיל. אבל יורשת המיליונים (עירית רפפורט, בתו של המיליארדר ברוס רפפורט), שכנראה מייצגת עוד כמה תורמים, למה זה מגיע לה? למה היא צריכה לספוג את זה? תלך ותיתן את הכסף שלה במוזיאון אחר, שבו יתנהגו אליה יותר יפה.
לאמנים אין פריבילגיה לתקוף את מי שמשלם להם – זה נכון היום, וזה היה נכון לפני 300 שנה, בתקופתו של הצייר פרנסיסקו גויה. הוא עבד עבור מי ששילם – הכנסייה, האינקוויזיציה, הסוחרים העשירים, השלטון הספרדי, השלטון הצרפתי. לפעמים הנגישות לבעלי השררה איפשרה לו לדבר אל ליבם בנושאים מסוימים, אבל הוא העדיף לא לעשות זאת: הסיכון היה גדול מדי.
זה נורא לאמן, להיות שבוי בידיים של בעל ההון. אבל מה הוא יכול לעשות כדי לצאת מזה? זו רק אחת הדילמות שעולה בסרט "הרוחות של גויה", בכיכובם של חוויאר בארדם ונטלי פורטמן. סוגיה בולטת אחרת נוגעת לעניין שיום אחד אתה למטה, ויום אחד למעלה. יום אחד אתה שותה את היין, ויום אחד אתה זה שבוצר את הענבים. ולכן למד עצמך ענווה. שני העניינים – התלות של האמנים והגלגל המסתובב – ידועים ומוכרים. הסרט לא מחדש בכך, אלא רק ממחיש, נותן ע
וד דוגמה, ועושה זאת באמצעות אחד הציירים הגדולים ביותר של ספרד.
הסרט מתחיל כשהאינקוויזיציה עוד לא הייתה כל כך אכזרית – רק שמונה אנשים הועלו על המוקד בתחילת המאה ה-18, והכנסייה בכל זאת צריכה להתמודד עם הציורים הדמוניים של גויה, שהפכו לרישומים המופצים ברחבי אירופה. במקום לכלוא אותו, הם מחליטים להתמודד עם המצב (בעידודו של האח לורנצו, שמגלם בארדם) – על ידי החרפת האכיפה והענישה. גויה מצייר את האח לורנצו (בלי ידיים, כי זה עולה הרבה יותר כסף), ואולי לכן ניצל. מצד שני, זו הופכת להיות צרתה הגדולה ביותר של אניס בילבטואה, שגם אותה הוא מצייר. בשלב מסוים הסרט קופץ 15 שנים קדימה. ומה שרואים, מצמרר.
לאורך הסרט יש כמה נקודות למחשבה - תחת עינוי, אפילו איש דת מסור ונאמן יודה שמוצאו מהקוף; כסף יעוור עיני הכל; וכשהקהילה אתה שייך בוגדת בך, יוצאת נגדך, אתה תחליף את אמונותיך ותהפוך לאדם אחר לגמרי. לא בטוח שזה כל כך קרה. לפעמים זה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לך.
"הרוחות של גויה" הוא אולי לא הסרט הטוב ביותר שנעשה על התקופה, ואולי פרנסיסקו גויה (חי בין השנים 1746-1828) ראוי לסרט שיתרכז יותר בפועלו, ועדיין – שווה צפייה, בזכות המשחק המשובח והתזכורות שלצערי נשארות אקטואליות.
טריוויה 1: נטלי פורטמן לוהקה לסרט, כי הבמאי, מילוש פורמן, חשב שהיא מזכירה את דמות האישה בציור "Milkmaid of Bordeaux" של גויה. כאן הציור, לשיקולכם.
טריוויה 2: בסרט מוצגות שתי יצירות אמנות שאני מאוד אוהבת. הראשונה היא גן התענוגות של הירונימוס בוש, והשנייה היא Las Meninas (משרתות הכבוד) של ולסקז.
הרוחות של גויה, ספרד 2006. 113 דקות. במאי: מילוש פורמן. שחקנים: נטלי פורטמן, חוויאר בארדם, סטלן סקארסגארד (מגלם את גויה), רנדי קוויד, בלנקה פורטילו (שיחקה את אגוסטינה ב"לחזור" של אלמודובר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
