באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

בטווח פגיעה, באחד מערוצי הסרטים

אני מתה על הביטוי "חורים בעלילה". יותר נכון, אוהבת את המילה "עלילה" שמייד מיתרגמת אצלי לגלים-גלים. עלילה היא כמו ים, ואתה אף פעם לא יכול לדעת מה היא תביא איתה. אבל לפעמים יש גם צד רע: מערבולות. כלומר חורים. ואז זה כבר פחות כיף. יש אפשרות להיחלץ מזה: לעקוף מסביב, או ללכת לחוף אחר. בסרט כמו "בטווח פגיעה" את אומרת לעצמך: פאק, ברוס וויליס מצחיק אותי. ולעזאזל כל השאר.

אז כן, "בטווח פגיעה" סובל מחורים בעלילה ולעתים אף מחוסר אמינות הוליוודי קלאסי – אם אני אסע במהירות כזו כמו שבמרדף הפותח את הסרט, בסיבובים כאלה חדים ובחלק מהזמן גם נגד כיוון התנועה, זה כנראה יסתיים מהר מאוד. הרבה לפני ההתהפכות שממנה אצא בשלום, רק עם קצת דם וצליעה קלה שמאפשרת לי לברוח.

הסרט מתרחש בפיטסבורג, ובמרכזו שוטר-בלש, תומס הארדי, שמנסה לפענח מקרי רצח של נשים שנחנקות ומושלכות לנהר, לא לפני שהרוצח מתקשר לתחנות משטרה כדי להשמיע את השיר "כיפה אדומה". תוך כדי הוא משחק עם מכונית משטרה של ילדים, נותן לה לנסוע ברחבי החדר, כשהקורבן עדיין בחיים אך מותש פיזית ונפשית.

הבעיה עם הארדי היא לא רק שהוא אלכוהוליסט, אלא שהוא הלשין על הפרטנר שלו, שפוצץ חשוד במכות. אז עכשיו חצי משטרה שונאת אותו, ובהזדמנות הראשונה שאפשר לדפוק אותו, זה קורה. ולא משנה שיש לו המון קרובי משפחה שוטרים שהיו יכולים למצוא פתרון אחר או נקמה אחרת.

לפני שהתחיל הסרט הודעתי לבנזוג שאני עייפה וכנראה נצפה בו בשני חלקים, אתמול והיום. בדיחה. הסרט רץ כל כך מהר, אין שנייה מיותרת (כאמור, יש שניות חסרות), שלא פיהקתי אפילו פעם אחת. ומרגע ששרה ג'סיקה פרקר הצטרפה, בחלק השני של העלילה, נוסף גם המתח המיני ההכרחי לכל סרט מהסוג הזה – ועליו נוסף עוד טוויסט. למרות שוויליס בהחלט ידע כבר אז "לתת עבודה".

שורה תחתונה: עזבו אתכם מחורים, הבאסה האמיתית היא שבישראל אין נהרות, ולכן אף אחד לא יכול לעשות קריירה בשיטור ימי ולהפוך לכלב-ים.

מכאן והלאה שאלות והערות המתחברות לכדי ספויילר. אמנם הסרט מ-1993 ולכולם כבר הייתה הזדמנות לראות אותו, אבל בשביל אלו שלא, כאן מסתיים הפוסט. ועכשיו, לספויילרים:

*

*

*

*

*

איך יכול להיות שג'ימי לא מת, אחרי קפיצה מכזה גובה? לא נתנו שום רמז לזה.

ברגע שלא ראינו איך האבא מת, היה ברור שמשהו מסריח קורה.

איך זה שאף אחד לא מעלה במודע ובמכוון את השאלה, מי יכול היה להכיר את כל הנשים שתומס הארדי מכיר? אם השאלה היתה עולה, היה קל מאוד למצוא את הרוצח.

איך זה שדני חזר אחרי שנתיים בקליפורניה, בדיוק בזמן שבו התחיל סבב הרציחות החדש, אבל מי שבעצם היה אחראי לסבב הוא אחיו הכאילו-מת – ואין שום התייחסות לזה בסרט? דני אפילו לא מוצג כחשוד, למרות שהוא בהחלט יכול להיות כזה.

בכלל, בכל הסרט מתעסקים ביחסים בין אנשים ובפחות בחשוד ברצח. זו קומדיה או מותחן, או קורבן של השילוב בין שניהם?

טריוויה: אד האריס היה מועמד לתפקיד הראשי. אחריו, רוברט דה נירו. וויליס היה רק הבחירה השלישית. בהתחשב בכישלון בקופות, אפשר לומר שהוא הפסיד פעמיים.

טריוויה 2: ב-2004 וויליס אמר בראיון שהסרט לא היה צריך לצאת לאקרנים, והתנצל בפני הקהל על sucked movie. באמת תודה, ברוס.

בטווח פגיעה (Striking Distance), ארה"ב 1993. 102 דקות. במאי: ראודי הרינגטון. שחקנים: ברוס וויליס, שרה ג'סיקה פרקר, דניס פרינה, תום שיזמור, בריון ג'יימס, רוברט פסטורלי, טימותי בספילד