באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

הדיקטטור הגדול, באחד מערוצי הסרטים

אין דרך להתגבר על התחושה הקשה הנובעת מכך שהעולם לא הכיר בגאונות של צ'רלי צ'פלין בזמן. לו רק היו מבינים אותו בזמן, אולי מלחמת העולם השנייה היתה נראית אחרת, ואולי היא היתה קצרה יותר. צ'פלין חזה בדיוק את הזוועות שגרמניה תכננה, ואת שיתוף הפעולה המלא שהיא קיבלה באיטליה. בזמן אמת הוא הציג בפני האמריקאים את הכיוון שאליו הולכת אירופה, ואף אחד לא עשה עם זה כלום. האמריקאים פשוט האמינו בבדלנות, והיטלר נחשב מבחינתם ל"סתם דיקטטור".

"הדיקטטור הגדול" הוא סרט גאוני בגלל שהוא מתרחש ב"זמן אמת" ולא באיחור של שנים, ורק אחר כך גאוני בגלל האופן והאמצעים הקולנועיים שבהם הוא מעביר סיפור. זו הרבה יותר מפרודיה על רודנות. זו קריאת אזהרה. היי, מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי?

העלילה נחלקת לשני חלקים: זו שעוסקת באדם הקטן, ספר יהודי, וזו שעוסקת בהנהגת המדינה, ובמרכזה הדיקטטור, המכונה "פוי" (מקביל לפיהרר). לכאורה אין יותר רחוקים מהם, שני עולמות שונים, למעשה, יגיע הרגע שבו הם ייפגשו בצורה לא צפויה (כאמור, כה לא צפויה, שזכתה לתגובות מעורבות). את שתי הדמויות מגלם צ'פלין עצמו.

מתחילים בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהספר יוצא להילחם בצבא המדינה שלו, טומאניה (שהיא כמובן גרמניה) נגד הרוסים. במסגרת הלחימה מזדמן לו להציל טייס טומאני פצוע בשם שולץ, אלא שתוך כדי ההצלה שניהם מתרסקים, הוא נחבט בראש ומאבד את הזיכרון. הצבא מאשפז אותו בבית חולים, שם הוא מנותק מהמציאות ומהמידע המפחיד - ה"פוי" (פרפראזה על הכינוי פיהרר) אדנואיד הינקל עלה לשלטון, והחל להטיל מגבלות על היהודים.

בשלב מסוים הספר בורח מבית החולים וחוזר לאזור מגוריו. הוא עדיין קצת לא בסדר בראש, אבל השכנים זוכרים אותו לטובה ועוזרים לו. כשהוא מסתבך עם חיילי פלוגות הסער מי שמציל אותו הוא שולץ, כעת מפקד בכיר בלשכת הפוי.

בינתיים, בעלילת ההנהגה, הפוי זומם לפלוש לאוסטרליץ' (אוסטריה), אבל מסתבר שגם מנהיג בקטריה (איטליה), בנזינו נפלוני (בניטו מוסוליני) רוצה את אוסטרליץ'. נפלוני מבקר בטומאניה, שם הינקל נכשל בניסיון להפחיד אותו (ושרי הממשלה שלו הם בכלל בדיחה, וראויים לכינויים המגוחכים שלהם). נפלוני מציע להינקל לחתום על הסכם ולפיו הכוחות של שניהם ייסוגו מגבול אוסטרליץ', אך העניינים מסתבכים. הסצנה שבה הפוי נואם בשפת הג'יבריש והקריין מתרגם את דבריו, היא לא פחות ממופתית. מכאן והלאה עדיף לא לספר, כיוון שזו הנקודה שבה הסיפורים מתחילים להתחבר. רק נגיד שיש עוד נאום, והוא חלום באספמיה.

צ'פלין הפיק את "הדיקטטור הגדול" לבדו, כלומר הוא היה זה ששם את הכסף. הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר, אך לא זכה אפילו באחד. עוד הוכחה לזה שארה"ב העדיפה להתנהג כמו שלושת הקופים מאשר לעשות משהו. לפעמים נדמה שהיא עושה את זה גם בימינו.

טריוויה 1: הסופר היהודי-אמריקני קונרד ברקוביצ'י תבע את צ'פלין, על כך ש"גנב" ממנו את הרעיון לסרט. התביעה הסתיימה בפשרה, שבה ברקוביצ'י פוצה ב-100 אלף דולר, סכום לא מבוטל באותם ימים.

טריוויה 2: מספרים שהיטלר צפה בסרט פעמיים, ולאחר מכן ניסה להציג את צ'פלין כיהודי, ובכך לבטל את חשיבות הסרט. הסרט נאסר להקרנה בכל המדינות שגרמניה שלטה בהן. ובכל זאת פעם אחת הצליחו להבריח עותק אחד מיוון, ואז פלוגה גרמנית צפתה בו ונכנסה להלם קל. בספרד הסרט נאסר לצפייה עד 1975, אז מת השליט, הגנרל פרנקו. באיטליה חתכו קטעים מהסרט, סצנות שבהן מוצגת אשתו של שליט איטליה באופן נלעג. זה היה כדי לא לפגוע באלמנה של מוסוליני, רשל. רק ב-2002 החלו להקרין באיטליה את הגרסה המלאה.

* כמובן שהיטלר, צורר היהודים, הוא הנורא מכולם, ואינו בר השוואה לדיקטטורים אחרים.

הדיקטטור הגדול (The Great Dictator), ארה"ב 1940. 125 דקות. במאי: צ'רלי צ'פלין. שחקנים: צ'רלי צ'פלין, פולין גודאר (מגלמת את אהובתו של הספר, חנה. אשתו של צ'פלין באותם ימים), ג'ק אואקי, רג'ינלד גרדינר, הנרי דניאל, בילי גילברט