באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

גלעד שליט חוזר הביתה, ערוץ 2 וערוצים זרים

האמת? לא האמנתי שנגיע ליום הזה. עוד לא יצא לי לראות בימי חיי הבוגרים חייל שחוזר חי מהשבי, ואחרי כל כך הרבה שנים שזה לא קורה, קצת מפסיקים להאמין. מזל שהמשפחה של שליט לא הפסיקה להאמין, או לכל הפחות, לא הפסיקה להילחם. כי בסוף משהו שם קרה, והעסקה יצאה לפועל.

מה בדיוק קרה – עדיין לא מספרים לנו. מול מי ב"ממשלת מצרים" ישראל פעלה – גם כן לא מספרים לנו. איך נראו חמש וחצי השנים האחרונות של גלעד שליט – פשוט לא הוגן לבקש ממנו לספר עכשיו. זו הרי טראומה היסטרית. לא שהתקשורת תעמוד בפיתוי. אמנם כלי התקשורת חתמו על "הסכם" של 10 ימי חסד, אבל תהיו בטוחים שהם לא ינוחו בימים האלה. אם לשפוט לפי יום השידורים שהתנהל היום מהבוקר עד הערב, כל שביב במבה וכל פן אצל השכנה יקפיצו אותם עם הכותרת "בלעדי".

כמעט כל היום הייתי צמודה לטלוויזיה. היה לי קשה מאוד להתנתק ממנה. מצד שני, גם היה לי קשה מאוד לשמוע את כל הקשקושים ומלחמות האגו והתחרות מי יגיד קודם "גלעד בידי ישראל", ולכן חצי מהזמן – אם לא יותר - הטלוויזיה היתה על mute. באמת שלא פספסתי כלום. ממילא כמעט כל הסרטונים הערוכים ביד גסה, שחזרו על עצמם שוב ושוב, היו ללא סאונד.

*

בהתחלה היה שוק. הוא חי, הוא נורא רזה, אנורקטי שלא מרצון. חיוור, כי לא ראה אור שמש במשך זמן ארוך מאוד. מה זו החולצה המוזרה הזו שנתנו לו ללבוש, למה השרוולים ארוכים, מה בדיוק מסתתר שם על הידיים. אחר כך, הראיון עם העיתונאית המצרית, שלמרות מה שאומרים, די השתדלה להיות אמפתית. היא אפילו לא שאלה את כל השאלות שהיו כתובות לה, כי שליט נראה לה תשוש מדי. נכון, היו לה כמה שאלות מזעזעות, חסרות טקט, אידיוטיות, מוכתבות מלמעלה, אבל שליט הצליח לעבור את המשוכה הזו בשלום.

וכן, זה לא היה סתם ציני כשאמרו שכל המראיינים בישראל מאוכזבים מכך שלא יוכלו לומר ששליט העניק להם את הראיון הראשון. נראה לי שהמאוכזבת העיקרית היא יונית לוי, שנטשה את ירח הדבש שלה לטובת יום השידורים הזה. יותר מפעם אחת היום חשבתי שההסכם הזה של עשרת ימי החסד הוא טריק של עידו רוזנבלום, שלא רצה שכל ירח הדבש ייהרס לו.

אגב, היה איזה רגע שבו אחד המומחים דיבר על כך שאמנם החזרה של שליט היא אירוע חיובי, אבל יש לזה גם צדדים קשים. כמו חתונה, הוא אמר, או שאהוד יערי אמר, וכולם צחקו, ויונית אמרה משהו בסגנון "אהוד, זה היה חייב לעלות מתישהו, אה?", והיתה איזו ירידת מתח אחרי כל הלחץ ההיסטרי של היום הזה.

*

בערך בצהרים, לוי התחלפה עם דנה ויס, ויצאה להתרענן. דנה היתה הרבה פחות אמפתית מיונית, ככל שזה נשמע מוזר. היא העבירה את השידור בצורה לא נעימה, קצת נוזפת בכל המשתתפים, שכנראה לא התנהגו בדיוק כמו שהיא ציפתה מהם. יוסי מזרחי וסיון רהב המשיכו עם השידור המפדח שלהם, זה שבו הם נאלצים לראיין כל מיני אנשים שכן או לא קשורים לשליט. אהוד יערי ניסה לספר מה קורה אצל החמאס ואצל המצרים, אבל כצפוי כל משב רוח במצפה הילה זכה ליותר תשומת לב.

אני מודה שאפילו פעם אחת לא ניסיתי לעבור לערוץ 10. כן עברתי ל-BBC, ל-CNN ול-SKY NEWS. בניגוד למה שהיה מקובל בעבר, היום כלי התקשורת הללו ניזונים מחומרים מצולמים שהם מקבלים מערוץ 2 או 10. מה שכן, ב-BBC כל הזמן הקדימו את כולם בדיווחים מה הולך להיות, כולל בעניין הראיון לטלוויזיה המצרית.

*

במבט לאחור, עד כמה שאפשר להגיד דבר כזה על משהו שהתחיל לפני פחות מ-24 שעות, זה יום היסטרי והיסטורי באותה מידה. קשה היה שלא להתרגש מול החיבוק שהעניק נועם שליט לבנו שסבל כל כך הרבה שנים בשבי. קשה היה שלא להתרגז על אנשי התקשורת שלא סתמו את הפה לרגע כמעט, ועל קרנית גולדווסר שנדחפה לאולפן (התחשק לי לומר לה: שבי בבית, זה לא הסיפור שלך עכשיו).

התחושה לכל אורך יום השידורים הזה היתה שמישהו שולט בנו ממש חזק, עם כל הקלטות המוזרות האלה שמשוחררות בתדירות של שעה-שעתיים. כל קלטת – מלבד הראיון – כוללת פחות מ-10 שניות, מקוטעות מאוד, שמהן אנחנו אמורים ללמוד משהו על המצב. גם המצרים עשו לנו את זה, גם דובר צה"ל. לגבי תמונות הסטילס ששוחררו – הן רצו בטוויטר מהר יותר ממה שהן שודרו בערוץ 2. כן, גם ברשת החברתית הזו הייתי. על פייסבוק דילגתי - זה נחמד לימים רגילים, אבל בימים כאלה הוא איטי, מסורבל, ויותר מדי פוליטיקלי קורקט.

*

הפוסט הזה נכתב מתוך זרם התודעה, כי כל כך הרבה שעות מול הטלוויזיה יכולות לטמטם את הבנאדם. רציתי לשפוך כל מה שבא בסבב הראשון. את העיבודים אעשה אחר כך. ביבי וברק לא היו מעניינים. את הנאום של נועם שליט בשש וחצי בערב הייתי שמחה לראות שוב. יש בו הרבה מידע, הרבה כאב וגם שמחה. אני סקרנית לדעת לאיזו תקשורת שליט נחשף, והאם לא זייפו עבורו תוכניות שלמות ועיתונים שלמים. אבל יותר מהכול - כולי תקווה שגלעד שליט הצליח לישון הלילה.