באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

הערת שוליים, בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

ללכת נגד הזרם - לא חלום חיי, ולא דרך חיי. ועם זאת, אני "חוטאת" בכך מדי פעם. יש משהו שמרגיש נכון יותר בדרך העצמאית, באי אמירת ה"הן" האוטומטי לאקסיומה המקובלת. יש בזה אתגר. לפעמים גם יש בזה פרס נובל – תשאלו את פרופ' דן שכטמן, שזכה השנה בפרס נובל לכימיה.

אבל הרבה פעמים מעורבים בזה מפחי נפש גדולים. כמו אלה, למשל, שחווה פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בראבא המעולה), גיבור הסרט "הערת שוליים". שיא תהילתו בהערת שוליים שקיבל בספר של פרופסור הנערץ עליו. הוא תכנן תהילה אחרת, אבל מישהו אחר גנב לו את המחקר מתחת לאף. הקדים אותו.

הבן שלו, פרופ' אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), הפוך לו בדרכו האקדמית, בהצלחתו האקדמית, אבל גם באופי האישי והאקדמי - הרבה יותר חברותי, הרבה יותר נגיש, ובשורה התחתונה, יותר נערץ. מהבחינה הזו, מדובר ברעיון מעניין לסרט. יש בו דילמה אחת עיקרית, שלא אכתוב מחשש ספוילר, ויש מערכת יחסים רגישה בתוך משפחה לא חמה ולא מלוכדת. יש גם לא מעט הומור, וזה משמח מאוד, כי לכאורה עולם התלמוד הוא עולם כבד ורציני, אבל הבמאי יוסף סידר יודע למצוא שם גם את החיוך. ועוד משהו – הוא לא עוסק בפוליטיקה, והסרט לא מתרחש בתל אביב ולא בגבול הצפון ולא בים המלח. פשוט בירושלים, בין כותלי האקדמיה. שינוי מרענן ומבורך.

אבל יש בסרט גם הרבה בעיות. לא תכננתי להיות בתפקיד הילד שצועק שהמלך הוא עירום, ולא תכננתי ללכת נגד הזרם הקובע כי הסרט נפלא / נהדר / ראוי לכל פרס.

נתחיל מהסוף – בזמנו אני זוכרת שקראתי שסידר היה צריך למהר עם העריכה כדי להתקבל לפסטיבל. קודם לכן הוא כבר "הפסיד" השתתפות בפסטיבל אחר, מכיוון שלא עמד בלו"ז. אני לא יודעת אם זה מה שגרם לו להחליט לסיים את הסרט ככה, או שצצה בעיה תקציבית. שורה תחתונה, היה צריך לצלם לפחות עוד סצנה, שתסיים את הסרט בצורה פחות עמומה. ואולי זו הרעה הפושטת בקולנוע הישראלי, במאים ישראלים פשוט לא יודעים לגמור.

האימא בסרט (עליזה רוזן), אומרים שהיא גם דוקטור, אבל לא אומרים באיזה תחום, וממילא אין שום התייחסות להשכלתה האקדמית. בכלל הייתי נותנת לה יותר סצנות, שבהן היא יותר אקטיבית. אחרי הכל, היא מעניינת לא פחות מהגברים לבית שקולניק.

עוד אישה מעניינת שלא זוכה לשום הסבר לקיומה, או למקום מספק בעלילה, היא האישה שאיתה פרופ' אליעזר שקולניק נמצא בקשר ידידותי. נדמה שרק איתה הוא ממש חי, פורח, שמח, מתפקד, לא זקוק לאוזניות הענק הצהובות. ליד אשתו הוא בטח לא כזה, וגם לא ליד הבן שלו. אבל מיהי האישה הזו, למה הנושא הזה לא פותח מספיק? אם היא האקדח מהמערכה הראשונה, לאן היא נעלמת במערכה השלישית?

עוד קצה לא מטופל – הבן של אוריאל שקולניק, שיוצא לטיול של כמה ימים בטבע, לבד, ועם טלפון סלולרי מנותק. לכאורה, יש פה מתח, מה יקרה לבן, האם הוא יחזור. פחח. את סידר זה אפילו לא מעניין. ולכן, כשהאבא צועק על הבן, אין לזה שום משמעות, מלבד הזרקור הקטנצ'יק המאיר את העובדה שגם הכוכב התורני יכול להיכשל – כשזה מגיע ליחסיו עם הצאצא שלו. בעיניי, הכישלון הזה לא מספיק מנומק בשביל סרט שרוצה להיות בקטגוריה של מועמדי וזוכי אוסקר. הוא נראה כמו סתם עוד וי לרשימת הדימויים ש"הערת שוליים" מבקש להכיל.

דווקא עם העובדה שאנחנו לא בדיוק יודעים מה היריב הגדול של שקולניק, פרופ' גרוסמן, רוצה ממנו – אין לי כל כך בעיה. זו יכולה להיות בעיית אגו קשה, או משהו עם הסבר אקדמי מסובך. זה לא באמת משנה. מה שחשוב אלו האמוציות המתפרצות מהמסך, ומיכה לווינסון משחק כאן נפלא, כלומר עלה לי על העצבים בדיוק כמצופה מהדמות שלו.

אני שמחה שראיתי את "הערת שוליים" (מוקפת קהל שנראה כאילו הרגע נטש את האקדמיה, עצר לראות את הסרט, וממשיך לרחביה / שערי חסד), אבל מבואסת מרף הציפיות שבנו לי סביבו. יש בו פאקים קטנים כמו בהרבה סרטים אחרים, והוא לא מתעלה על כולם רק בגלל שהוא לכאורה עוסק בנושא כבד ורציני. בעיקר הוא גרם לי לרצות לצאת למסע גיוס כספים, לחזור עם 2-3 מיליון דולר לסידר, ולהגיד לו: קח, וביים מהתחלה.

טריוויה: החודש, נובמבר, הסרט משתתף בפסטיבל היוקרתי של מכון הסרטים האמריקאי (AFI) בלוס אנג'לס. השלב הבא יהיה להיכלל בתשעת המועמדים הסופיים לאוסקר, שיוכרזו בתחילת ינואר, אבל התחרות לא קלה בכלל.

תהייה: למה עלמה זק הגיעה לפסטיבל קאן, ולא עליזה רוזן, שהתפקיד שלה - קטן ככל שיהיה - יותר משמעותי? זה רק בגלל שרצו בחורה צעירה, יפה ורזה שתצעד על השטיח האדום בין הגברים בחליפות?

הערת שוליים, ישראל 2011. במאי: יוסף סידר. שחקנים: שלמה בראבא, ליאור אשכנזי, עליזה רוזן, עלמה זק, נבו קמחי (בתפקיד קטנטן, אבל מצוין כהרגלו), מיכה לווינסון