באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

סיפור מרובע ברונקס, באחד מערוצי הסרטים

-          יש רק שלושה דברים שאדם יכול לעשות בכלא: להרים משקולות, לשחק קלפים ולהסתבך בצרות.

-          מה אתה עשית?

-          אני קראתי.

-          מה קראת?

-          שמעת פעם על מקיאוולי?

לפעמים מרחק של שלושה קילומטרים מרגיש כמו שלושת אלפים. אומרים את זה בעיקר על המרחק בין מנהטן לברוקלין או לברונקס. עבורי זה בלתי נתפס ממש, כי הרי מה הבעיה לעלות על סאבווי או על אוטובוס, ולהגיע לצד השני? לעולם לא אבין את הנטייה הזו להתבדל, ואת חוסר הסקרנות כלפי מקום כל כך קרוב, שנחשב לצנטרום של העולם ומציע כל כך הרבה אפשרויות.

הדיסוננס הזה, בין המרחק הפיזי לנפשי, הוא הבסיס לכמה עלילות ספרים וסרטים - וגם ל"סיפור מרובע ברונקס", סרטו הראשון של רוברט דה נירו כבמאי. באופן לא מפתיע, הוא הקדיש את הסרט לאביו, רוברט דה נירו סניור. זה לא מפתיע, כי הסרט עוסק במשפחה איטלקית שמנסה להתפרנס בכבוד ולא לבזבז כישרון ("הדבר הכי עצוב בחיים הוא כישרון מבוזבז"), שני עקרונות שלא היה פשוט לפעול לאורם בשנות ה-50 וה-60.

אביו של דה נירו, וגם אימו, היו אנשים מוכשרים – היא ציירת, והוא פסל. הם התגרשו כשהוא היה רק בן 3, אבל נשארו לגור קרוב אחד לשני, בליטל איטלי במנהטן ולאחר מכן בגריניץ' ווילג'. עולם הרבה-הרבה יותר טוב מברונקס, השכונה שלה הוא מקדיש את הסרט באמת. במרכז הסרט נמצא בן יחיד (כפי הנראה גם לדה נירו אין אחים, למרות שיש הטוענים שיש לו אח אחד). הוריו העניקו לו את השם הבלתי אפשרי קאלוג'רו. האב, לורנצו אנלו (דה נירו), הוא נהג אוטובוס. האימא היא עקרת בית. הם עניים יחסית, אבל מאושרים יותר מיחסית. משפחה קטנה עם לב גדול. קלישאתי, אבל מתקבל על הדעת.

ברחוב שלהם, אולי בשכונה כולה, שולט סאני - גנגסטר מחונך, מפחדים אותו אבל לא שונאים אותו, זה לפחות מה שהוא חושב על עצמו. הוא מהווה לקאלוג'רו דמות אב משנית, שהופכת לראשית, וחוזר חלילה. בין השניים נרקמת מערכת יחסים עמוקה, למרות שבאופן עקרוני סאני לא סומך על אף אחד ולמרות שבאופן עקרוני לורנצו לא מוכן שהבן שלו יסתובב עם אדם כזה. סאני וגם קאלוג'רו מצפצפים עליו.

סאני מתייחס לקאלוגר'ו – הוא ממציא לו את הכינוי סי - כמו לבן שאין לו. מכיוון שכך, הוא חש אחריות כלפיו. ומה זה אחריות אצל איטלקים? כשהוא מגיע לגיל בגרות, הוא מלמד אותו איך לזהות בחורה טובה. הזיהוי מתבצע בזכות מבחן המכונית – אתה בא לאסוף בחורה מביתה, יוצא מהרכב לקראתה, ותוך כדי נועל את הדלתות. אחרי רגע המפגש אתה מלווה אותה לרכב, ופותח לה את הדלת שלה. אם בזמן שאתה מקיף את הרכב היא משחררת את נעילת הדלת שלך – היא אישה טובה ששווה להישאר איתה.

המבחן הזה הופך משמעותי ביותר בסרט, ולא רק בגלל התוצאות שלו. סי מתאהב בנערה שחורה יפהפייה, ואביו לא כל כך מבסוט מהשידוך המסתמן. "לפעמים", הוא אומר לסי, "בסערת התשוקה הראש הקטן אומר לראש הגדול מה לעשות, אבל הראש הגדול צריך לחשוב פעמיים". במציאות, דה נירו נשוי לגרייס הייטאואר, גם היא שחורה. שוב הוא מטפל בנושא שקרוב לליבו, ושהוא חושב שכדאי לשים עליו זרקור.

בכלל, נדמה שדה נירו חשב על כל פרט, השקיע בכל סצנה וגם באמירה הכללית, כי היה לו חשוב שזה יצליח. כאילו הבטיח לעצמו שגם אם לא יביים אף סרט יותר לעולם (ואכן חלפו 13 שנה עד שביים סרט נוסף, ומאז - נאדה), הוא יוכל להיות שלם עם עצמו, כי העביר את המסרים החשובים לו באמצעות הסרט הזה. כך למשל הוא דן במושג החברות, ובמחירים שצריך לשלם מי שהולך עם העדר. לפעמים דווקא הדמות הכי לא צפויה תציל אותך מהטביעה שהעדר מארגן לך, אבל אל תחכה שהיא תגיע תמיד. קח גם אחריות בעצמך.

יש עוד כל כך הרבה מה להגיד על "סיפור מרובע ברונקס", ובעיקר – שזה לא סתם עוד סיפור. נכון, ראינו כמה וכמה סרטים בסגנון הזה, חלקם נעשו אחריו וחלקם לפניו, אבל לדה נירו בכל זאת יש את הטאץ' שלו. אם אוהבים אותו או לא, זה כבר עניין להעדפות פרטיות.

בקטנה: באחת הסצנות האחרונות מופיע שחקן איטלקי-אמריקאי נוסף, בן גילו של דה נירו, בתפקיד אורח קטנטן. שמו ג'ו פשי.

בקטנה 2: הסרט לא החזיר את ההשקעה בבתי הקולנוע בארה"ב.

סיפור מרובע ברונקס, ארה"ב 1993. 121 דקות. במאי: רוברט דה נירו. שחקנים: רוברט דה נירו, צ'ז פלמינטרי (סאני), לילו ברנקטו (סי בן ה-17)