באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

סטון, באחד מערוצי הסרטים

זה אולי לא יפה לומר, אבל כשאני רואה סרט שבכתוביות שלו מופיעים שמות ישראלים כמפיקים, יש לי הרגשה רעה. מה לעשות, שבדרך כלל מפיקים ישראלים בוחרים תסריטים ובמאים דפוקים, ומשאירים את כל הכסף לכוכבים הגדולים, בשיטת החאפ לאפ הכל כך ידועה. משום מה הם לא מבינים, ששום שחקן – מצוין ככל שיהיה – לא יכול לעשות ניסים ונפלאות בתסריט בינוני שלא לומר גרוע.

זה קרה עם "מר וגברת סמית" שהפיק ארנון מילצ'ן עם בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי (היו צריכים לקרוא לסרט "השידוך"), וקרה גם עם "רצח מוצדק" שאבי לרנר ובועז דוידזון הפיקו לרוברט דה נירו. כנראה שהוא ולרנר זה סיפור אהבה, אחרת לא ברור איך הוא שכנע אותו להשתתף ב"סטון" [לחסרי ההבנה: כסף, ברור שכסף]. אותו, ואת אדוארד נורטון, ואת מילה גובוביץ' המתפשטת [שטוחה כמעט לגמרי]. רק פרנסס קונורוי יכולה לראות בהזמנתה לקאסט מחמאה.

סטון הוא סרט שהיה יכול להיות מועמד לאוסקר, לולא היה שטחי, עמום, פשטני ועמוס בעיות שאינן הבעיות של קצין המבחן ג'ק מברי (דה נירו) או של סטון/ג'רלד קריזון (נורטון). סתם כדוגמה ניקח את עובדת הטריוויה המופיעה ב-IMDB, ולפיה הסרט צולם בכלא במישיגן שהיה פעם הגדול בארה"ב, ומאז שנסגר הפך לאתר צילומים. האם הפרט הזה רלבנטי למי שרואה את הסרט? לא. כי בקושי רואים את הכלא, ובוודאי שלא מרגישים אותו. אין שום חשיבות למה שמתרחש שם, למעט כמה סצנות. כל כמה שזה רלבנטי לצופה, הכלא הוא מקום שבו פוגשים עובדים סוציאליים וקרובי משפחה. אה, ויש גם ספריה. אפילו הסצנה עם הדם לא מחפה על זה.

ג'ק וסטון נפגשים אחת לכמה זמן במשרד, כדי להחליט אם אחרי שמונה שנים ועדת השחרורים יכולה להעיף את סטון לחופשי. השיחות שלהם מוזרות, התקשורת עמומה, אבל לפחות היא קיימת – בניגוד לכל דבר אחר בחיים של ג'ק. אשתו היא מתה-מהלכת, בגללו. עם הבת שלו הוא אינו בקשר. על המזכירה הוא צורח. ואולי כל זה בגלל שתכף הוא יוצא לפנסיה וזה מלחיץ אותו. בכל אופן, כל כמה שדה נירו מנסה, יוצאת דמות מוזרה ולא מספיק מנומקת.

נעבור למילה ג'ובוביץ', שמגלמת את לוסטה, אשתו של האסיר המהולל. היא מתחילה את דרכה כדמות נורמלית, שעובדת בגן ילדים ומדברת עם הקטנטנים על עשיית מעשים טובים מבלי לספר לאף אחד שעשית אותם. תוך חמש דקות היא הופכת לזונה קרה, ומתחילה מהלך שאפשר להבין אותו מהשנייה הראשונה. שום הפתעות אין כאן. ואני כידוע לא שייכת לליגת הצופים המתוחכמים ביותר.

אפשר להרחיב עוד קצת על האכזבה, אבל האמת היא שזה מאוד פשוט: יש מספיק סצנות שמהן עולה שאפילו דה נירו לא מאמין לעצמו, ולא מאמין שהוא נמצא שם. הוא לפחות הרוויח כמה דולרים. אנחנו סתם בזבזנו זמן.

בקטנה: פה יש כתבה מעניינת של "הוליווד ריפורטר" על אבי לרנר, מלך ה-B Movies.

סטון. ארה"ב 2010. 105 דקות. במאי: ג'ון קוראן. שחקנים: רוברט דה נירו, אדוארד נורטון, מילה גובוביץ', פרנסס קונורוי