הלוואי שתמותי, חמישי 22:15, ערוץ 2
אל התוכנית העצובה הזו הגעתי בעשר דקות איחור, קצת כמו האיחור של מיכל שפירא ביחס לזוגיות שלה עם אורי סלונים, ובעצם כמעט לכל מקום ודבר בחיים שלה. היא התברברה בדרכים עם בן זוג שמבוגר ממנה בעשרים שנה, בזמן שסלונים חלה במחלת הסרטן. החיבור ביניהם היה צריך לקרות קודם, כי ככה היו לו, לחיבור, יותר חיים. אולי הוא גם היה נותן יותר חיים לסלונים.
הסרט, במהותו, מתעד כמה חודשים בחיים של סלונים. בדיעבד, חודשיו האחרונים. כנראה שהוא ידע שהם עלולים להיות כאלה, אחרת איזו עוד סיבה הייתה לו להסכים לפרויקט המצולם הזה. אבל באופן מפתיע, זה לא סרט עצוב. לפחות לא עד שלוש הדקות האחרונות. במקום עצב יש שיחות כנות ואמיצות, וכל מיני אנקדוטות.
למשל, שההורים של סלונים נראים ממש צעירים. לרגע אפשר לטעות ולחשוב שהם לא ההורים אלא האחים הגדולים. הם גרים בבית תל אביבי גדול ויפה (בסגנון הבאוהאוס), אחלה לוקיישן לצילומים, אבל איזו כבדות יש שם. האוויר בקושי זז. כל נושא קטן הופך לוויכוח גדול. יש הרפיה רק כשסלונים מנגן.
עוד משהו ששמים לב אליו בסרט הוא צילומי הרקע שנועדו כביכול להמחיש את החיים בתל אביב. כמה וכמה פעמים יש פוקוס על ציורי קירות, ובסצנות אחרות, פוקוס על ציורים ששפירא מציירת תוך כדי שיחות קשות. יכול להיות שאני טועה, אבל יש מצב שהיא אמנית גרפיטי ולא ידענו.
בטח שמתם לב שאני קצת מתחמקת מלדבר על המחלה. קצת כמו שפירא, שלא פותחת מגירות כדי לא לפגוע. וכשהיא פותחת אותן, בטיפול זוגי, סלונים מייד עולה להתקפה. קל לתקוף אותה: היא לא בת זוג תומכת כי אין לה מיומנות בזה, היא אמנם נכנסה לזוגיות הזו אבל מפחדת בתוכה ולכן הרבה פעמים בורחת. אבל האמת היא שצריך לשבח אותה על האומץ ועל הנכונות לא לוותק אפילו שלא קל. "גם אני רוצה הנחות", היא אומרת לאימא של אורי, אבל אין לה צ'אנס בכיוון הזה. היא אף פעם לא תהיה במקום הזה שמקבל הנחות.
"הלוואי שתמותי" נקרא על שם שורה מהדואט של שפירא וסלונים שכבש את הרדיו יום אחרי מותו. את המילים כתב מאיר גולדברג, ויש בהן משהו חזק שקשה להשתחרר ממנו. חבל שהצמד, בחיים ועל הבמה, לא הספיק לשתף פעולה עוד יותר. ובכלל, חבל שלסרט הזה לא היה יכול להיות סוף טוב. זה לא אומר שאני לא שמחה שצפיתי בו. ההפך הוא הנכון.
ראיון עם שפירא, שפורסם במקור בז'ורנל של "מעריב", לקראת שידור הסרט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
