באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

דרייב, באחד מבתי הקולנוע הקרובים לביתכם

אני לא זוכרת מתי ראיתי את ריאן גוסלינג באיזשהו סרט. אין לי מושג מדוע הכרתי את השם שלו. אולי ממודעות פרסומת לאיזה מותג. בכל אופן, יש עליו, על השחקן הזה, והדבר בולט במיוחד בסרט "דרייב". לכאורה, סתם עוד סרט אקשן, פעולה, מכוניות בספיד וגופות משפריצות דם בסיטונות. אבל למעשה יש כאן גם מימד פסיכולוגי שמוסיף לחוויית הסרט. לצערי המימד הפסיכולוגי כולל הרבה שתיקות וסצנות ארוכות ללא מילים. ובכל זאת, שאפו לבמאי, שעשה כמעט כל מה שהוא יכול כדי לא להיות בנאלי.

גוסלינג, שחקן קנדי בן 30, מגלם נהג פעלולים שהוא גם עובד מוסך ונהג שודים, שמתאהב בשכנה שלו (קארי מוליגן) שבעלה יושב בכלא. אלא שההתאהבות מתרחשת ממש זמן קצר לפני שהבעל יוצא מהכלא, מה שמהווה קצת בעיה. אז איך הבחור השקט והאדיב והמחושב יציל את עצמו? יציע לבעל שיתוף פעולה. ועוד איזה שיתוף פעולה.

גוסלינג, שלדמות שלו אין שם בסרט, לובש במשך רוב הסצנות ז'קט מסאטן לבן מבריק, שבצד האחורי שלו (כלומר בגב) יש עקרב בצבע זהב. הלכתי לבדוק מה עקרבים מסמלים. ובכן, בעבר אנשים עשו לעצמם קעקוע עקרב, כדי שישמש כהגנה מפני עקיצות עקרבים וכמגן מרוחות רעות ושדים. "תמיד ייחסו לעקרב כוחות רבים כמטיל מורה על יצורים גשמיים ומיסטיים כאחד. הוא מסמל בין היתר מוות, סכנה, כאב. הוא מקושר לרוב גם למיניות חזקה עקב מחול החיזור של העקרבים".

פייר, כל זה מתאים לגמרי לדמות שגוסלינג מגלם. מישהו כתב שהדמות הזו נכנסת לפנתיאון הקולנועי של הזאבים הבודדים. אני מוכנה להיכנס לרכב, לשים את השעון על ההגה, לתת לכם חמש דקות לעשות מה שאתם צריכים – ובינתיים לחתום על המשפט הזה.

"דרייב" הוא סרט שנע בין העבר להווה, בין התמימות לרישעות, בין היחיד לחבורה, בין אהבה לשנאה, בין חום אנושי לקור רוח. הכל מתערבב בהכל, כי החיים הם אף פעם לא שחור-לבן. בתוך היופי יש כיעור, בתוך חדר "הלבשה" של רקדניות סטרפטיז עירומות עמוסות סיליקון יש סרסור מעפן, פושע דמיקולו, והגיבור שלנו רואה רק אותו ואת הפרצוף שלו. אצל במאים הוליוודיים אין סצנות כאלה.

ואחרי שאמרתי את כל הדברים, אני מודה שבסרט היה קצת יותר מדי דם וריצוץ גולגולות בשביל בחורה כמוני. עוד בעיה היא שקארי מוליגן לא מספיק מורגשת, וזה לא בגלל שכל הפוקוס על גוסלינג. שחקנים אחרים בסרט, כמעט כולם גברים, מורגשים יותר ממנה, מהדמות היחידה שמצליחה לפרוץ את מחסום האדישות שלו. אפילו בלאנש, שמשתתפת בשוד העיקרי ב"דרייב", מורגשת יותר. זו בחירה מוזרה של הבמאי, אבל לפחות הוא סידר לנו את סצנת המעלית שמתחילה כאילו רומנטית ומסתיימת כמו שחשבנו שתסתיים, ועדיין משאירה רושם כביר.

שורה תחתונה: אולי גוסלינג יקבל מועמדות לאוסקר על המשחק הקר והמחושב שלו. אולי אנשים ידמיינו אותו בזמן שהם נוסעים במכונית. אולי רבים יתחילו להקציב חמש דקות לכל פעולה שהפרטנר שלהם עושה. מה שבטוח – "דרייב" הוא סרט טוב שבהחלט שווה צפייה. בקולנוע, לא בבית.

שיר הנושא של הסרט, הרוסה עליו. למרות שהיה מתבקש לשים פה את השיר של REM.

ריאן גוסלינג מתראיין על הסרט. קצת אנקדוטות.

טריוויה 1: ניקולס וינדינג רפן זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון.

טריוויה 2: כחלק מההכנות לסרט, גוסלינג התאמן במשך שבועיים במגרש מכוניות מירוץ. בתכלס, כלומר בצילומים, הוא ה

שתתף בכמה מסצנות הנהיגה ה"קוליות", אבל בסצנות ה"קוליות באמת" (הגדרה שלו), היה לו כפיל. והוא בכלל לא אוהב מכוניות!!

דרייב (Drive). ארה"ב, 2011. 100 דקות. במאי: ניקולס וינדינג רפן. שחקנים: ריאן גוסלינג, קארי מוליגן, אלברט ברוקס, רון פרלמן, בריאן קרנסטון, כריסטינה הנדריקס(בלאנש)