באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אלוהי הקטל, בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

הבמאי רומן פולנסקי, צרפתי ממוצא יהודי, הוא סוג של מגנט לשחקנים איכותיים. למרות שבשנות ה-70 הוא עשה קצת צרות (קצת הרבה – בעילת קטינה) ומאז הוא לא יכול להיכנס לארה"ב או לבריטניה, הם סולחים לו. ולא רק סולחים, מוכנים לבוא לאיפה שהוא רק נמצא, כדי שיביים אותם לסרט. זה כמובן אומר שהם מאמינים שהוא מאוד מוכשר ואיכותי, ועבודה איתו תיתן להם חותמת שגם הם מוכשרים ואיכותיים. כלומר, ראויים לאוסקר, להערצה ולסגידה.

הארבעה שהגיעו הפעם אל פולנסקי – לפריז, אם אתם מתעקשים לדעת – הם קייט וינסלט המשובחת, ג'ודי פוסטר הנערצת, ועוד שני שחקנים טובים אבל מליגה נמוכה יותר: ג'ון סי ריילי וכריסטוף וולץ. אין מה לומר, ב"אלוהי הקטל" הנשים שולטות. ובניגוד לצפוי, אפילו מתגלה סולידריות נשית במהלך הסרט.

העלילה של הסרט דווקא מתרחשת בניו יורק, אבל מכיוון ששני הזוגות נמצאים כל הזמן בין קירות, זה לא באמת משנה. מה שמשנה הוא הסיפור: זכרי, הבן של אחד מהם, היכה את איתן, הבן של השני, ניפח לו את הפה ושבר לו שיניים. ועכשיו צריך להחליט איך מתמודדים עם זה, ומי יותר מוסרי, מי יותר צודק, ומה המסר שצריך להעביר לילדים בסיום האירוע הזה.

אף אחד, כידוע, לא אוהב שיגידו לו שהוא פחות טוב במשהו – גם אם הוא אכן כזה. אנחנו מעדיפים לפגוש את האמת בינינו לבין עצמנו, מאשר לחשוף אותה בפני אחרים. אבל לפעמים אין לנו שליטה על זה, על עצמנו, על בני זוגנו, על מי שעומד מולנו, על החיים. ואז הכל יוצא החוצה – תרתי משמע – ומתחיל להיות מעניין. לפחות לצופים, אם לא לאנשים שכלואים בין הקירות ומנהלים את השיחה / דיון / ויכוח / הצקה / קנטור.

"אלוהי הקטל", שמבוסס על מחזה של יסמינה ראזה הצרפתייה, הוא לא סרט ארוך. רק שעה ורבע, אבל עולות בו כל כך הרבה תובנות. על השאיפות החיים, על הבינוניות, על המוסריות, על הנשים שגוררות את הבעלים הניאנדרטליים שלהן למקומות שהם לא רוצים להיות בהם ולבגדים שהם לא רוצים ללבוש. כלומר על יחסים בין נשים לגברים, ועל הנטייה לשקר – מתישהו, למישהו. וגם על הנטייה לאלימות, שקיימת בכל אחד מאיתנו. מתישהו, כלפי מישהו.

קודם כתבתי שזה לא באמת משנה איפה מתרחשת העלילה, אבל זה לא מדויק. יש כאלה שחושבים שבמיקום הגיאוגרפי יש מסר, ושזו תגובתו של פולנסקי ליחס שהוא מקבל מארה"ב – "הוא תוקף את שמרנותה ומסיר מעליה את מעטה התרבות הדקיק", הם אומרים. לדעתם הוא לועג לה, אבל לדעתי הוא פשוט לועג לכל בני המערב שאוהבים להציג עצמם כנאורים. לשיטתו, בעולם המערבי מעמידים פנים שאכפת מה קורה מעבר לפינת הרחוב, אבל בתכלס אכפת לאנשים רק מעצמם.

הסרט נפתח במגרש משחקים וגם מסתיים בו, עם קריצה קטנה ומכרסמת. כאילו לא קרה כלום, כאילו כלום לא היה. כפי שכנראה ימשיך להיות אצל רוב הצופים שראו את הסרט. מעין הכרה של פולנסקי במציאות המערבית הכושלת.

בקטנה: באתר IMDB מעריכים את תקציב הסרט ב-25 מיליון דולר. השד יודע על מה הלך הכסף. כנראה על משכורות לארבעת השחקנים.

טריוויה: השכן שמציץ מהדלת בכל פעם שהזוג קוואן יוצאים למסדרון כדי להזמין את המעלית, הוא רומן פולנסקי.

אלוהי הקטל (Carnage), צרפת 2011. 79 דקות. במאי: רומן פולנסקי. שחקנים: ג'ודי פוסטר, קייט וינסלט, כריסטוף וולץ, ג'ון סי ריילי