באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

משחקי שלטון, באחד מערוצי הסרטים בתשלום

בימים אלו כולם מדברים על כך שג'ורג' קלוני ייקח את האוסקר עם הסרט "היורשים", כמו שלקח את פרס גלובוס הזהב, אבל אני בטוחה שהוא היה שמח יותר לקבל את הפרס על "משחקי השלטון", הסרט שאותו ביים והפיק ובו הוא מככב.

"משחקי שלטון" הוא בעצם כמו חיבור של כמה פרקים ב"בית הלבן", מבית מדרשו של אהרון סורקין. כל מי שראה את הפרקים שמדברים על תקופת הקמפיין (פרקים ספציפיים בסדרה שמוקדשת לתקופה שבה הנשיא כבר מכהן), ירגיש בבית. כמובן שנעשו עוד כמה סרטים דומים, אבל מבחינת קצב האירועים והתפירות הפוליטיות, זה מה שעלה לי בראש.

העלילה מתרחשת ברובה במשך כשבוע אחד באוהיו, מדינה של בחירות מכריעות עבור שני מתמודדים דמוקרטיים לנשיאות. מי שיצליח כאן, ומי שישכנע את הסנטור לתמוך בו ולגייס למעלה מ-300 צירים, יצליח לכבוש גם את הנשיאות, כי לרפובליקנים ממילא אין מועמד נורמלי. נכון, במשך שנים לא היה להם מועמד ראוי, ובכל זאת הם זכו. אבל לפעמים יש ניסים, ראו מקרה ברק אובמה. ביקורת פוליטית אצל קלוני? לא נכחיש זאת. אחרי הכל, כבר ראינו את זה ב"לילה טוב ובהצלחה", הסרט הקודם שביים. גם שם הוא עסק בקשר ההדוק בין פוליטיקה לתקשורת, רק שאז הדגש היה טיפה יותר על הטלוויזיה וכאן הדגש הוא טיפה יותר על הצד של המועמד.

ב"משחקי שלטון" הייתי מבסוטה בעיקר מראין גוסלינג, שאך לאחרונה השתפכתי עליו בעקבות משחקו ב"דרייב". כאן הוא מגלם את סטפן מאיירס - דמות חצי תמימה וחסרת ניסיון חצי קרת רוח, מישהו שחושב שהוא יודע איך לנהל את התקשורת האמריקנית, עד שהיא מתחילה לנהל אותו. סטפן מריץ את המושל מייק מוריס (קלוני) לנשיאות ארה"ב, יחד עם מנהל הקמפיין פול זארה (פיליפ סימור הופמן המצוין כתמיד). מולם פועל מנהל הקמפיין המתחרה, טופ דאפי (פול ג'יאמטי), וכולם יחד פועלים מול העיתונאית הפוליטית הבכירה אידה הורוביץ' (מריסה טומיי).

אבל זו רק ההתחלה, כי כמו שאמרו הצרפתים, שרשה לה פאם. קוראים לה מולי סטרינס, והיא הבת של ראש הוועדה הדמוקרטית או משהו כזה. היא מגיעה ממשפחה מאוד קתולית, אבל כשאף אחד לא שם לב, יש לה ערכים משלה. וכאן קלוני יוצא קצת שמרן: הוא מראה שאם בחורות לא שומרות על עצמן, יש צרות כבדות. למעשה, הוא מתעסק יותר בבחורה ופחות בצד הגברי, שהוא האשם האמיתי והוא זה שצריכות להיות לו בעיות עם עצמו.

בכל מקרה, בפוליטיקה כולם משחקים מלוכלך – גם אלה שאומרים שהם משחקים נקי, או אלה שמצהירים שהם שואפים לשחק נקי. השאלה היא תמיד מי ימצמץ ראשון, ומה האינטרס. אין מקום לרגישות, יש רק אדישות. ויש הרבה תכלס: לא מבזבזים זמן. גישה לחיים שאני מוכנה לקבל אותה רק כשמדובר בנשיאות ארה"ב. וכאן זה כאמור המקרה.

יותר מזה לא ארחיב כדי לא להרוס, ורק אומר שאם פוליטיקה אמריקנית מעניינת אתכם – ברק אובמה כבר התחיל את הקמפיין לתקופת הנשיאות השנייה – זה סרט מומלץ. כל השאר, המתינו לסרט הבא.

טריוויה: לאונרדו דיקפריו היה אמור לגלם את סטפן, אבל ויתר. במקום זה הוא הסתפק בהיותו אחד השותפים להפקה (באמצעות החברה שלו, Appian Way). בראד פיט היה צריך לגלם את פול זארה. האמת, הוא לא בנוי לתפקיד, פשוט ליהוק דפוק. מה גם שאף פעם לא מומלץ לערבב ביזנס עם פלז'ר (קלוני הוא חבר טוב שלו, למי שעדיין לא יודע).

טריוויה 2: בכל פעם ששואלים את אחת הדמויות אם היא ברקטס, הכוונה היא: האם סיימת את לימודיך באוניברסיטה של סינסינטי.

משחקי שלטון (The Ides of March), ארה"ב 2011. 101 דקות. במאי: ג'ורג' קלוני. שחקנים: ג'ורג' קלוני, ריאן גוסלינג, פיליפ סימור הופמן, פול ג'יאמטי, מריסה טומיי, ג'פרי רייט, אוון רייצ'ל ווד