באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

פדרו אלמודובר מרחם על ילדי הגן, אבל לא על המבוגרים. אלה תמיד יחיו בין הזוהר לאשפה, חיים תנודתיים, חיים סוערים, עם הרבה כאבי לב והרבה הצגות כדי להסתיר אותם. בכל רגע יכול לקרות משהו, בכל רגע מישהו יכול להיכנס לתוך החיים שלך, להכניס אליהם קוקאין או לצאת מהם. רכבת הרים רגשית, שרק ממנה יכול לצאת סרט גדול או משחק קורע לב על הבמה.

בחיים, אבל בחיים, לא הייתי רוצה להיות דמות של אלמודובר. בוודאי לא דמות ב"חוק התשוקה". לא במאי הומו שמאוהב בגברים שלא מאוהבים בו, או שמקבל אהבה מפסיכופתים. לא שחקנית שהיא קוקסינל שהעולם לא יודע להתמודד איתו אלא אם אתם קוראים לצלם פפרצי שמנסה לצלם מתחת לשמלה "התמודדות". לא רוצה להיות הנער הלא מאוהב שמחפש את עצמו, ובוודאי לא שואפת לחיים של פסיכופת. הדמות הנינוחה ביותר היא השוטר הוותיק, אבל הבן שלו עושה לו כאלה פדיחות, שהוא יכול לשכוח מהצלחתו המקצועית של "היורש".

25 שנה חלפו מאז ש"חוק התשוקה" יצא לאקרנים, ואלמלא החידושים הטכנולוגיים שהיו משנים טיפה את קצב העלילה, הוא יכול היה להיות רלבנטי גם היום. לפעמים אני חושבת על במאי שיעז ויביים את הגרסה הישראלית, אבל זה תמיד נראה מגוחך עוד בשלב הדמיון. עדיף להשאיר את אלמודובר לאלמודובר.

וחוץ מזה, עצוב איך שכרמן מאורה התבגרה מאז הסרט. מזל שיש אותו כדי להזכיר כמה מגניבה היא היתה פעם. שמה את פנלופה קרוז בכיס הקטן. ואנטוניו בנדרס - מי ידע שפעם היו לו בחירות אמיצות בקריירה. לולא הייתי רואה את הסרטים המוקדמים של אלמודובר, הייתי חושבת שהוא סתם האש-פפי של מלני גריפית.

כנראה שאני צריכה לחזור לתקופת סרטי שנות ה-80 שלי. הכל היה אז הרבה פחות מלוקק, והרבה יותר אמיתי. אמנם התלבשו אז מזעזע - וזה נכון לגבי כל הדמויות ב"חוק התשוקה" - אבל לפחות היה בשביל מה להתלבש.

ניסיון ראשון לכתוב על הסרט:

מי שמכיר את פדרו אלמודובר בעיקר משנות האלפיים, או בעיקר מהסרטים עם פנלופה קרוז, יכול לחשוב שהוא במאי ידידותי שלא מחפש להרגיז או להיות פרובוקטיבי מדי, אלא רק לגעת במיתרי הרגש. מכיוון שזה נכון לגבי רוב הצופים, אפשר לומר שחותמת הקונצנזוס כבר הוטבעה על אלמודובר, ושהוא זכה למעמד המחובק (למרות "חינוך רע" מ-2004).

אבל פעם, לפי 25 שנה בערך, הוא עשה בעיקר סרטים על גייז וקוקסינלים, והתעקש להציג את הצד האנושי שלהם בזמן שבסרטים אחרים לעגו להם. "חוק התשוקה" הוא הסרט המוקדם ביותר מבין סרטיו שראיתי – משנת 1987 – אבל ראיתי אותו אחרי שצפיתי בשמונה סרטים חדשים יותר (לצערי כתבתי פה רק על מעט מהם). במילים אחרות, אני צריכה לעשות סדר בראש כדי להתייחס באופן רציני להתפתחות הקולנועית שלו, אבל ברור לי שיש שתי תקופות עיקריות: סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-2000.

התקופה הראשונה כללה שיתוף פעולה הדוק עם כרמן מאורה ואנטוניו בנדרס. היא הייתה המוזה שלו, לבנדרס הוא נתן את צ'אנס חייו [למרות שלא היה מדובר בתפקידים קלים או במיינסטרים, ולכן – מהלך קריירה אמיץ מצד בנדרס). אבל אז ניתק הקשר. כנראה שכאשר יותר מדי כוחות טובים וחזקים נפגשים, הפיצוץ הוא בלתי נמנע. עברו כמעט 20 שנה עד שהתאפשר החיבור מחדש.

אבל מה היו שורשי החיבור? "חוק התשוקה" מציג משולש רומנטי בין גברים, שלא יכול היה להתקיים בלי טינה (מאורה), קוקסינל שלגמרי נראה כמו אישה. כלומר אישה קצת מוחצנת, ולא רק בגלל היות שחקנית. אחיה פבלו (אוסביו פונסלה) הוא במאי קולנוע נחשב (מתברר שהעיסוק בקולנוע היה אצל אלמודובר הרבה לפני "חיבוקים שבורים") – וגם הצלע הראשית במשולש. הוא מאוהב בבחור צעיר בשם חואן שאינו מחזיר לו אהבה כמו שהיה רוצה, ומבלי דעת מגלם את מושא תשוקותיו של אנטוניו בן ה-20. מהר מאוד הוא הופך מודע למצב, ונהנה ממנו.

אלא שכל אחד מהמאהבים של פבלו נוסע למקום אחר בספרד, והוא צריך להתמודד עם הדרישות שלהם מרחוק. ואז הקנאה נכנסת לפעולה, והכל מסתבך. בהתחלה, באמצע וגם אחרי יש לא מעט סקס - של גברים בלבד. טינה המסכנה לא מצליחה להשיג אהבה מאף אחד. בעצם, היא כבר מזמן לא מחפשת. מספיק לה לגדל את עדה הקטנה, הבת של עדה הגדולה שמסתובבת בעולם עם גברים למיניהם. יחד, הן מתפללות למריה הקדושה בפינת התפילה שבביתן.

פבלו, טינה ועדה הם כמו משפחה קטנה ונורמלית. אבל הם ממש לא - פבלו גיי לא מסופק, טינה קוקסינל שפפרצי מנסים לצלם אותו מתחת לחצאית, ועדה היא כאמור ילדה נטושה. אגב, היא גם מאוהבת בפבלו וגם מעריצה את טינה. וזו נקודת אור עבור שניהם, למרות שזה לא דבר שמקבל דגש בסרט. המגדלור נמצא במקום אחר לגמרי. וגם התשוקה, כמובן.

אצל אלמודובר לאף אחד אין חיים נורמלים, כי להיות נורמלי זה משעמם. הוא לוקח אנשים משולי החברה ומחבר אותם עם אנשי בוהמה, מוסיף קוקאין, שורה פה, שורה שם, צבעוניות חזקה, ועכשיו נראה מה יקרה. תנו לאסתטיקה להתחבר לשיגעון, והניצחון מובטח. ניצחון העלילה, זאת אומרת. הדמויות עצמן תמיד מפסידות.

את הפסקה האחרונה הייתי יכולה לכתוב על עוד כמה סרטים שלו. אבל בכל פעם היה צריך לקרוא אותה קצת אחרת. וזו הגדולה של הבמאי הספרדי הזה, שהכל אצלו נראה אמיתי ומוגזם באותה מידה.

חוק התשוקה (La ley del deseo), ספרד 1987. 102 דקות. במאי: פדרו אלמודובר. שחקנים: כרמן מאורה, אנטוניו בנדרס, אוסביו פונסלה, מיגל מולינה, רובי דה פלמה (מגישת הטלוויזיה שמראיינת את פבלו. מוכרת בעיקר מ "קיקה ")

סרטים של אלמודובר שעליהם כתבתי בבלוג:

1988 נשים על סף התמוטטות עצבים

2006 לחזור

2009 חיבוקים שבורים