באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אשת הברזל, בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

בימים אלה אני משתדלת לצפות בקולנוע בסרטים שמועמדים לאוסקר, ובטלוויזיה בסרטים שזכו באוסקר או היו מועמדים. קודם כל, זה מבטיח כמעט תמיד שמדובר בסרטים טובים, שאיהנה בהם. ושנית, בקרוב טקס האוסקר, הטקס החשוב ביותר של עולם הקולנוע, ואחד הטקסים הבודדים שמצליחים לרגש אותי – מאז שגלובוס הזהב עמוס בסדרות טלוויזיה שאני לא רואה.

הסרט האחרון שבו צפיתי, ושמסעיר את הבריטים כבר חודש, הוא "אשת הברזל" – על האישה היחידה שכיהנה בבריטניה כראש הממשלה, מרגרט תאצ'ר, ואפילו עשתה זאת 11 שנים ברציפות, הכי הרבה שרה"מ בריטי כיהן. בתפקיד הראשי מריל סטריפ, שנעה בין גילה הנוכחי לגיל המבוגר של תאצ'ר היום (היא עוד חיה!), באמצעות עבודת איפור מופלאה. בעצם זהו סרט עמוס זיכרונות, שנע בין ההווה לעבר הרחוק יותר לעבר הרחוק פחות. הוא נוגע בכל הנקודות החשובות בחיי של תאצ'ר ולא מאדיר אחת מהן על פני האחרות.

במובן מסוים, "אשת הברזל" עושה חסד גדול עם תאצ'ר. אחרי לא מעט סרטים ביקורתיים, שכיוונו אליה חיצי אשמה והראו עד כמה השלטון שלה פגע בשכבות הנמוכות וכמה חיים הלכו לעזאזל בגללה, בא סרט שמוציא אותה מאוד אנושית, אכפתית, אשת עקרונות אשר לחלוטין האמינה בדרכה ובעובדה שהדרך הזו היא לטובת בריטניה. היא התנגדה לסוציאליזם, החלישה את האיגודים המקצועיים עד לפירוקם, והחלה את העידן הקפיטליסטי, שאין לכחד – הפך את בריטניה למעצמה חזקה. הבעיה היא, כאמור, כל האזרחים שהפכו חלשים. אבל הם מוזכרים בסרט רק כבדרך אגב. כמו ה-IRA.

ברגעי הצלילות שלה, תאצ'ר היא עדיין אשת עקרונות. לא להיכנע לטרור, למשל, זה דבר שהיא מאמינה בו בכל ליבה – ולא משנה מי מבצע את הטרור באותו רגע. אבל היום, כך על פי הסרט, היא כבר לא מאיימת על אף אחד, מלבד השומרים בביתה שלא מצליחים לאבחן שהיא הלכה לבד למכולת וקנתה חלב (49 פני לחצי ליטר זה יקר! היא מתלוננת), ולכן חוטפים על הראש. רוב הזמן היא ספונה בביתה, זקנה קצת סנילית ששוגה בהזיות ומדמיינת שיחות עם בעלה המת דניס, שנפטר לפני כעשור מסרטן. הוא היה חלק בלתי נפרד ממנה, למרות שפעמים רבות היא הייתה נשואה לאידיאולוגיה יותר מאשר לו.

זה עוד קטע לא ברור בסרט – בפלאשבקים מהעבר רואים כיצד בעלה ובתה מתלוננים כלפיה על חוסר האכפתיות שלה ביחס אליהם, על העובדה שהיא לא רואה אותם. לעומת זאת, בהווה, הם ממלאים אותה באהבה. הבת בחיים האמיתיים, והבעל כרוח מלאת חיבה והומור. איך נעשה המעבר הזה, מהכעס לאהבה וחמלה, מה הייתה נקודת המפנה, זה לא ברור. אגב, יש לה גם בן, מארק, אבל הוא בדרום אפריקה ולמעשה כמעט לא מקבל מקום בסרט (מעניין למה).

המשפט שהכי אהבתי בסרט הוא זה שמרגרט רוברטס הצעירה אומרת לדניס תאצ'ר כשהוא מציע לה להיות אשתו, כדי שתוכל להתקבל על ידי ציבור הבוחרים כדמות לגיטימית. היא מזהירה אותו שהיא מעוניינת בפעילות ציבורית ולא מתכוונת למות תוך כדי שטיפת כוס תה. זו אמירה מאוד פמיניסטית לאותם ימים, והעובדה שהוא הסכים וקיבל את עמדתה (בגלל זה אני רוצה להיות איתך, בגלל שאת כזו, הוא אומר לה בסרט), הופכת אותו לחלוץ בפני עצמו.

אני מודה שלקראת סוף הסרט, גם אני כמו תאצ'ר נכנסתי לעולם ההזיות, AKA הייתי כל כך עייפה שהתחלתי לנקר. אז אם לא לוקחים בחשבון את הסצנות האחרונות (דווקא באחרונה-ממש הייתי עירנית, והיא קשורה למשפט שהבאתי פה), הייתי אומרת שמדובר בסרט עם יותר מדי אנקדוטות (כולל לימודי ההגייה הנכונה בפני קהל, ממש כמו ב"נאום המלך"!), ופחות מדי עלילה. מי שמכיר קצת את הפוליטיקה הבריטית של המאה ה-20 יוכל לחבר את האנקדוטות לסיפור אחד מלא, ומי שלא – יתאכזב.

ואני? אני עדיין מנסה לפענח את החידה, מדוע בחרו בשחקנית אמריקנית לתפקיד הראשי, ולא בשחקנית בריטית.

בקטנה: מתי יעשו סרט על גולדה? ומי תגלם אותה?

ועוד משהו: כתבה על הסטייל של תאצ'ר. משפט מפתח: חושניות אינה תואר שנהוג להצמיד לגברת הברזל.

אשת הברזל (The Iron Lady), בריטניה-צרפת 2012. 105 דקות. במאית: פילידה לויד. שחקנים: מריל סטריפ, ג'ים ברודנט (דניס תאצ'ר), אלכסנדרה רואץ' (תאצ'ר הצעירה. משחק מצוין), אוליביה קולמן (קרול תאצ'ר, הבת), הארי לויד (דניס תאצ'ר הצעיר)

מחר: "היורשים", שגם הוא מועמד השנה לפרס הסרט הטוב ביותר