באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

היורשים, באחד מבתי הקולנוע

זה לא כיף להגיד שהמלך הוא עירום, אבל אני באמת לא מבינה למה "היורשים" מועמד לאוסקר. זה סרט לא רע, יש בו כמה סצנות בלתי נשכחות שיהפכו לקאלט (ג'ורג' קלוני רץ בכפכפים), יש בו נופים מהממים של הוואי, אבל במה הוא שונה מ"שומרת אחותי", למשל, שלא קיבל שום מועמדות לשום אוסקר?

בטח כמה אנשים מגחכים עכשיו מול המחשב, ואומרים לעצמם: איזו סתומה, היא לא מבינה כלום. באמת שלא אכפת לי. אני חושבת שזה סתם סרט, ולהפוך את קלוני לאבא לשתי בנות (סקוטי בת ה-10 ואלכס בת ה-17), שהיה נשוי הרבה שנים ופתאום אשתו בקומה והוא מגלה שהיא בגדה בו והתכוונה לעזוב אותו = זה לא אמין.

אמנם שמחתי על המסר שהחיים בהוואי הם לא רק הפי הפי ג'וי ג'וי, וכשקורות לך צרות זה לא משנה איפה אתה חי, אתה סובל באותה מידה. אבל כשזה קורה דווקא למשפחה עשירה, נצר למשפחת המלוכה המקומית, שמחזיקה כבר 150 שנה בשטח אדמה עצום הכולל חוף ים מרהיב, ובדיוק צריך להחליט אם למכור אותו בעשרות מיליונים ליזמים שיקימו עליו מלון יוקרה – זה כבר טו מאץ'. מה גם שכאשר מדובר בהוליווד, אין ספק לגבי פתרון הדילמה המוסרית הקלאסית: טבע מול כסף. טוב מול רע.

מאט קינג (קלוני) יורש לא רק את שטח האדמה הזו – יחד עם בני דודיו, אבל הוא הנאמן שחתימתו הסופית קובעת – אלא גם את ההורות. כשהאם היתה בחיים, הוא לא היה אב נוכח. עכשיו אין לו ברירה. היא הורישה לו את התפקיד הזה, שהוא התחמק ממנו כל השנים, ובכך אולי נקמה בו. אז כעת הוא עושה טעויות על ימין ועל שמאל, אבל בסוף, נו, איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

אגב, אין פה עניין של ספויילר, כי הסוף בכלל לא חשוב בסרט הזה. מה שחשוב (נניח) זה כל מה שקורה באמצע. למשל - הסצנה בבריכה, שבה מאט מנסה להסביר לאלכס את המצב של האם, בעוד שהיא מתעקשת להשתכשך במקום להקשיב לו. וגם הסצנה, המאוחרת בהרבה, שבה שניהם הולכים לבית החוף של הגבר הנשוי שניהל רומן עם האם. מאט מנהל שיחה תרבותית למדי עם הגבר הזה, בעוד שהיא מדברת עם האישה הנבגדת - שעוד לא יודעת מהסיפור (זו לא טלנובלה, החזיקו מעמד!). אגב, בית החוף הזה היה שייך למשפחתו של מאט בילדותו, כך שהוא מכיר שם כל חדר. וזו עדיין לא טלנובלה. למה לא? כי זה בהוואי ולא בדרום אמריקה, וכי ג'ורג' קלוני משתתף.

הבנזוג חשב שאת המשחק הטוב ביותר הפגין רוברט פוסטר, שמשחק את הסבא מצד האימא. אני חושבת שראוי לציין דווקא את הדור הצעיר - ניק קראוס, בתפקיד החבר האהבל אך התומך של אלכס, שבאופן מוזר הוא באמת תומך, מצליח לתת צד קומי לסרט, מעין הפוגה מכל הרצינות. בכל מקרה, שתי הדמויות הללו, של הסבא והחבר, אמורות להיות משניות לחלוטין. ואם דווקא הן אלה שראויות בעינינו לציון, אתם יכולים להבין למה לא הייתי נותנת לג'ורג' קלוני פרס אוסקר. ואגב, לו הייתי במקומו, הייתי ממש מעדיפה לא לקבל את הפרס הפעם, אלא על סרטים אחרים בקריירה, שבהם התפקיד הרבה יותר משמעותי.

טריוויה: בסצנה האחרונה – זה לא ספויילר! – הקול ששומעים מהטלוויזיה הוא של מורגן פרימן, מקריין סרט על פינגווינים.

היורשים, ארה"ב 2011. 115 דקות. במאי: אלכסנדר פיין. שחקנים: ג'ורג' קלוני, שיילין וודלי, אמרה מילר, רוברט פוסטר, ניק קראוס, ג'ודי גריר (הנבגדת)

מחר: "21 גרם", שהיה מועמד לאוסקר לפני 8 שנים, בשתי קטגוריות – שחקנית ראשית נעמי ווטס, שחקן משנה בניסיו דל טורו