באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

שוקולד, באחד מערוצי הסרטים

כשמדברים איתך על סרט כל כך הרבה פעמים, או לכל הפחות מזכירים אותו כבדרך אגב בכל מיני שיחות, נוצרת ציפייה למשהו שיותיר אותך עם חוויה חזקה ומחשבות לשבוע לפחות. ואז בא "שוקולד", ודברים נראים קצת אחרת. זאת אומרת סרט שמתרחש בצרפת אבל כולו בשפה האנגלית, זו כבר צרה בעיני פרנקופילית כמוני. וגם אם לדקה אחת במהלך הצפייה התחשק לי לאכול קצת שוקולד, לא נהיה לי קרייב מטורף בסוף הסרט. וזו צרה שנייה, כי הרי מהו הסרט אם לא פרסומת אחת ארוכה למוצרי קקאו?

טוב, האמת היא שהסרט הוא גם סיפור חברתי על חוסר היכולת לקבל את השונה, ולהבין את האחר – עניין אקטואלי בימינו אנו. רק שכאן השונה אינה עובדת זרה במובן המקובל. היא חילונית שמסרבת ללכת לכנסיה, אם חד הורית שמתעקשת לא להתבייש בזה, ואחת שלא תוותר לכל אלה שחושבים ששוקולד הוא חטא. היא כבר תלמד אותם ליהנות בחיים, כך לפחות היא מאמינה.

מאוד קשה להשתלב בחברות סגורות – אנחנו יודעים את זה מהקיבוצים של פעם, או מקבוצות בתנועות הנוער, או מכיתות קטנות בבית ספר יסודי. וזה עוד יותר קשה כשבאים לערער על הסדר החברתי הקיים, במקום לנסות להשתלב בו ולמצוא חן. אז הגברת הזו, ויאן רושה (ז'ולייט בינוש), שמסרבת לשתף פעולה עם החבר'ה מהכנסייה, מוסיפה אש למדורה ויוצרת קשר עם הצוענים שעוגנים בנהר ליד העיירה. הם נחשבים לחוטאים גדולים, אסונות מהלכים, ואילו היא מקבלת את פניהם בברכה. כלומר את פני אחד מהם במיוחד, גבר נאה ושמו רו (ג'וני דפ). ברור שזה לא יעבור לה חלק.

אז למי תתחבר הפולשת, אם לא לכבשים השחורות? וכך, אחת היחידות שתומכת בויאן היא בעלת הבית שלה, ארמאנד (ג'ודי דנץ). הטיפוס הקלאסי שאומר על עצמו I am an old fool, ובעצם הוא הכי חכם ונדיב ואנושי בסביבה. עוד תומכת היא הקלפטומנית של העיירה, שלראשונה בחייה זוכה ליחס אוהב ומכבד ולא לשנאה ולזלזול. וכך נוצרת לה אחוות הדפוקים, שלא לומר אחוות הלא-מקובלים.

זה מזכיר לי מקרה של כמה חבר'ה בתיכון שלנו, שכל אחד מהם היה קצת מנותק מהכיתה שלו, אבל כשהם נפגשו בהתנדבות במד"א הם יצרו לעצמם חבורה שמחה, שמצפצפת על אלה שלא קיבלו אותה למרכז העניינים. אגב, בשביל דבר כזה צריך הרבה בגרות נפשית, ובעיקר מישהו שיוביל בבטחה. דמות כמו ויאן, האורחת לרגע שרואה כל פגע – ובכל זאת בוחרת להישאר, מה שלא אופייני לה. הרי היא בעצמה צוענייה נודדת, שגוררת את ילדתה בת ה-6 ממקום למקום, משלה את עצמה שהילדה מאושרת, ומתעלמת מהעובדה שהיא מגדלת קנגורו דמיוני ומדברת לעצמה.

הסרט מסתיים עם סוג של הפי אנד מתוק, אלא מה. חשבתי על זה הרבה, האם ככה זה גם בחיים. ובכן, בחיים אנחנו בדרך כלל נפרדים, מתפרקים, בורחים. רוב הזמן אין כאלה ניסים. אני, בכל אופן, טרם פגשתי בהם. ואתם?

טריוויה 1: ז'ולייט בינוש התמחתה בהכנת שוקולד בחנות בפריז, וחלק ממה שהיא למדה להכין הוכנס לסצנת החגיגות שבסרט.

טריוויה 2: "שוקולד" היה מועמד ל-5 פרסי אוסקר. מי יכול להסביר את זה?

טריוויה 3: הבמאי לנה הלסטרום ביים גם את "תקנות בית השיכר", "מה עובר על גילברט" ו"משהו לדבר עליו".

טרוניה: לא יכלו לסדר לג'וני דפ תפקיד קצת יותר גדול?

שוקולד, ארה"ב-בריטניה 2000. 121 דקות. במאי: לסה הלסטרום. שחקנים: ז'ולייט בינוש, ג'וני דפ, ג'ודי דנץ, אלפרד מולינה, הלנה קרדונה