באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

מודיליאני, באחד מערוצי הסרטים

לפעמים החיים יוצאים לא מסונכרנים. למשל, ב-2008 יצא לי להיות באירוע שבו השתתף השחקן אנדי גרסיה, אבל רק עכשיו, ב-2012, ראיתי את הסרט "מודיליאני" שאותו הוא הפיק ובו הוא כיכב ב-2004. הייתי יכולה לומר לו משהו, לשחקן הקובני הזה. אולי לשאול שאלה רלבנטית או שתיים. אבל אז אפילו לא ידעתי שנעשה סרט כזה, לא כל שכן שהוא שיחק בו.

אמדאו מודיליאני היה צייר ופסל יהודי איטלקי, שחי 36 שנה בלבד, בין 1884 ל-1920. שלושה דברים עולים באופן מובהק מהסרט שנעשה עליו, ושנושא את שמו. הראשון, שהוא שהיה יריבו המושבע של פבלו פיקאסו בעת ששניהם התגוררו בפריז. השני, שהוא אהב מאוד את בת זוגו ז'אן, למורת רוחם של הוריה. והשלישי, שהוא אהב עוד יותר את הטיפה המרה, את בקבוק האלכוהול, את השכחה. עובדת היותו יהודי לא הטרידה אף אחד, מלבד את אביה של ז'אן, נוצרי אדוק עם מוסר מעוות.

מודיליאני גדל במשפחה ענייה, שבאופן תמידי הייתה על סף עיקול. החוקים באיטליה של אותם ימים אמרו שמה שנמצא על מיטתה של אישה יולדת אסור לקחת, ומכיוון שאימו הייתה בהריון היה להם צ'אנס קטן. אבל המזל הטוב לא שפר עליהם זמן רב. הילד הקטן שראה וחווה את כל זה, וגם חווה את מותו של אביו בגיל צעיר, המשיך ללכת עם אמדאו המתבגר. לאורך כל הסרט הוא משמש כמצפון שלו, אך רק לעיתים רחוקות שניהם מרוצים. לרוב אמדאו מזלזל בתמימות הילדית, ולא מוכן לתת לה צ'אנס.

גם לפיקאסו הוא לא נותן צ'אנס, וזה כמובן הדדי. חייבת לומר פה במאמר מוסגר שלא נראה לי שפיקאסו היה כזה שמנמן, כמו השחקן שמגלם אותו, אבל אולי אני טועה. בכל אופן, אנדי גרסיה יותר דומה למודיליאני מאשר אומיד דג'אלילי דומה לפיקאסו. באחת הסצנות הנהדרות ביותר בסרט, שניהם נוסעים לבקר את אוגוסטו רנואר בביתו הענק שבכפר. הראש של רנואר צלול, אבל הידיים כבר לא מסוגלות לעשות כלום, והרי אין דבר נורא מזה לאמן. למרבה הצער רנואר לא נותן למודיליאני השראה לחיים, אלא יותר הוכחה לזה שלא חייבים לחיות עד גיל מבוגר אם ככה זה נגמר. כלומר אם יש לך שחפת, שקול פעמיים האם וכיצד אתה רוצה לטפל בה.

באותם ימים התקיים הסלון האמנותי של פריז, תחרות ציורים עם פרס בגובה 5,000 פרנקים, אז סכום נדיב ביותר. צמד הגאוותנים מסרבים להירשם לתחרות. אחד מהם יכול להרשות זאת לעצמו מבחינה כלכלית, וזה לא ידידינו האיטלקי. הוא, בקושי מכר ובקושי הציג. ועד שהסוכן שלו כבר השיג לו תערוכת יחיד, המשטרה התערבה וביקשה לצנזר אותה בגלל ציורי העירום שבחלון הגלריה (ככל הנראה פרט אמיתי בביוגרפיה של מודיליאני).

לכל אחד מצמד היריבים יש ציירים שמקיפים אותו. אבל בעוד שאצל מודיליאני זו נראית חברות אמת (במיוחד עם מוריס אוטרילו), ז'ן קוקטו נראה כמו גרופי דביל של פיקאסו. אין לי מושג אם זו היתה האמת. אם כן, זה מפחית מאוד מההערכה שלי כלפיו. בכל אופן, גם פיקאסו לא יוצא פה להיט. מה שכן, הציור שבו צייר את מודיליאני – מעולה.

יש עוד כל כך הרבה להגיד על הסרט הזה ועל שני הציירים הללו – שאת העבודות של שניהם אני אוהבת – אבל נראה לי שהדבר הטוב יותר הוא לראות את "מודיליאני" עצמו. ומי יודע, אולי ייצא לכם לפגוש את אנדי גרסיה ולשאול אותו שאלה או שתיים. נניח איך זה לרקוד סביב האנדרטה של אונורה דה בלזק.

הערה של נודניקים: יותר מפעם אחת מושמעת ברקע מוזיקה אוריינטלית. אין לזה שום תימוכין בעלילה, וכנראה גם לא במציאות. לא ממש מתאים לפריז של 1919.

שאלת טמבָּל: איך זה שהסרט לא היה מועמד לאף פרס? מה בדיוק לא היה נאה לתעשיית הקולנוע? אגב בקופות הוא הצליח לא רע, והכניס בערך פי 15 מההשקעה. וזו לא קומדיה, ולא סרט נמוך. זה סרט דרמה על ציירים חשובים ואיכותיים.

"מודיליאני", ארה"ב 2004. 128 דקות. במאי: מיק דיוויס. שחקנים: אנדי גרסיה, אלזה זילברשטיין (ז'אן), אומיד דג'אלילי, אווה הרציגובה (בתפקיד אישתו היפה של פיקאסו, אולגה), מרים מרגוליס