באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

עד הבית - גיל ריבה עם נאוה בוקר, חמישי 22:30, ערוץ 2

לרגל פרסום דוח מבקר המדינה בעניין אסון השריפה בכרמל, החליטו בזכיינית ערוץ 2 רשת לשדר שוב את הראיון שערך גיל ריבה עם נאוה בוקר, אלמנתו של תנ"צ ליאור בוקר ז"ל. הראיון נערך בחורף, ושודר לפני כשנה. הוא שודר אחר כך גם בט' באב, כך שלמעשה אתמול היה מדובר בשידור שלישי שלו, ועדיין, קשה היה להתנתק מהמסך. יש משהו ממגנט בעצב ובכאב של בוקר, אולי בזכות האהבה הגדולה שהייתה לה ולבעלה – אהבה שהיא מציגה על המסך שוב ושוב.

כמובן שיש עוד צד למגנט: גיל ריבה, המראיין הכי טוב בטלוויזיה. זה לא במקרה שבוקר התראיינה אצלו. אם הם לא הכירו קודם (נראה לי שלא), הם בוודאי נפגשו לפחות שלוש-ארבע פעמים לפני הצילומים. אחרת ריבה לא היה מרשה לעצמו לשים יד על הברך שלה בזמן הראיון, כשהיא הייתה בעומס רגשי כבד, וגם לא היה מניח יד על כתפה כשהם עזבו את לוקיישן הצילום ונכנסו בחזרה לתוך הבית. היו שם חמלה והבנה מאוד חזקה, שאפשרו לבוקר להרגיש בטוחה יותר ולהיפתח למצלמה.

היא הייתה יכולה להרגיש בטוחה מעצם זה שכעיתונאית לשעבר היא מכירה את הכללים (הייתה כתבת פלילים, נסו לדמיין את המילים "כתבתנו נאוה בוקר מוסרת" בקול של קריינית מקול ישראל, ותראו איך זה מתיישב טבעי), אבל היא במקום מאוד רגיש שלא תמיד מאפשר שיפוט נכון. וכשהיא "בידיים" של מראיין אמפתי שהוא בעדה, זה מרגיע מאוד. במקרה של ריבה, זה גם לא פוגם באיכות של הראיון.

בוקר, שהייתה צעירה מבעלה ב-16 שנה, דיברה על הקושי להיכנס לחדר השינה המשותף – היא עברה לישון בחדר אורחים קטן בקומה השנייה של הבית. ריבה סיפר שבני משפחה היו צריכים ממש לחלץ משם בגדים של ליאור, כי נאוה הלכה לישון איתם כל לילה. היא סיפרה על האופן שבו התבשרה על מותו – כתב של עיתון חרדי התקשר אליה ודיבר איתה על כך בחוסר רגישות משוועת, כאילו מתוך ניסיון לברר אם היא מכירה את הבוקר הזה. היא דיברה גם על השיחות שהיא מנהלת עם ליאור בלב ובקול רם, ועל שלב הכעס על כך שהוא לא הציל את עצמו ולא חשב עליה ועל ילדיו וילדיה. לא היו להם ילדים משותפים, אבל שבועיים אחרי האסון מישהי סיפרה לה שליאור אמר שזה דבר שהוא מצטער עליו. עוד כאב לב לרשימה.

החיים לא חייכו לבוקר. שלושה חודשים לפני האסון נפטר אחיין שלה מלוקמיה. בגיל 20 איבדה את אימה, בפתאומיות (הנושא הזה לא הורחב ולא פורט). אחותה הייתה חולת סרטן. החיים שלה נראים כמו ניסיון אחד גדול, כמו שיעור אחד גדול שמכריח אותה לנהל את החיים ולסמוך על עצמה בלבד. לא בגלל חוסר אמון בבני אדם, אלא בגלל שאי אפשר לדעת מתי הם לא יהיו יותר בסביבה.

כל מה שנשאר לבוקר מבעלה הוא תג השוטר שלו, מפויח לגמרי, ואקדח שרוף ששוקם. לא נשאר עוד כלום, כמו שקרה ל-27 סוהרים ושוטרים נוספים שנהרגו באסון. למעשה הם נשרפו חיים במלכודת אש נוראית, ואי אפשר שלא לדמיין איך הם הרגישו, על מה הם חשבו, האם האמינו שזה הסוף, האם צעקו, בכו, שרו? מה היה שם?

לראות את הראיון ולחשוב על כך יום אחרי פרסום דוח אסון הכרמל, ש"ליקויים, כשלים ומחדלים חמורים" כיכבו בו, זה מקומם. השר אלי ישי לא מילא את תפקידו. שר האוצר יובל שטייניץ סגר את הברז. ראש הממשלה נתניהו לא קיבל החלטות. ורוב ההמלצות שבדוח הזה כנראה לא יאומצו לעולם – וזה הגרוע מכל. רק שזה לא יחזור על עצמו.