באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

בין אולימפיאדה להישרדות – ערוצים 1, 10 ו-2

1

כמו הרבה אנשים, ישראלים וגם לא, ראיתי ואני רואה עדיין הרבה שידורי אולימפיאדה. השידורים החיים מלונדון תפסו אותי, וענפי ספורט שביומיום אין לי שום קשר אליהם, מצליחים לעורר בי עניין. אני מכירה גם ספורטאים ישראלים חדשים – יש כאלה שלא הכרתי קודם כלל, ויש כאלה שלראשונה מתאפשר לי לחבר פרצוף לשם שלהם, כמו אלכס שטילוב. אני בטוחה שאני לא היחידה.

וזה מה שמביא אותי להסבר מדוע הספורטאים הישראלים מצליחים באליפויות אירופה ואליפויות עולם, אבל נכשלים באולימפיאדות. כשהם מתחרים בכל התחרויות האלה, רק לעיתים נדירות הן משודרות בטלוויזיה הישראלית. רק לעיתים נדירות מישהו עוקב אחריהם, שלא לדבר על מגיע לעודד. הם משוחררים לחלוטין מכל הדאגות, הלחצים, התקוות והרצונות של אחרים. ולכן הם מגיעים להישגים.

בזמן האולימפיאדה הם נדרשים, קודם כל, להוכיח שהם היו ראויים לזה שהמדינה שלחה אותם לתחרות הספורט הגדולה והחשובה בתבל. אזרחי המדינה הם שדורשים את ההוכחה: הם מרגישים שהספורטאים באמת חייבים להם משהו. נהיה לחץ אדיר. היסטרי. בגלל זה אגב אני חושבת שחבל שלי קורזיץ מודעת לציפיות ממנה בארץ. כמה שהיא מבטיחה לשמור על קוליות, אין לי ספק שזה משפיע גם עליה.

2

מבין כל שידורי האולימפיאדה הכי אהבתי לצפות בשחייה, בהתעמלות קרקע (שרוב השנה ראויה יותר להיקרא התעלמות קרקע) ובג'ודו. נתחיל מהסוף – היה מעניין מאוד להקשיב ליעל ארד, שבהחלט יודעת להסביר ולפרש בלייב. אורי לוי רק הפריע לה. חבל רק שרוב הפרשנויות לא היו לג'ודוקא ישראלי כלשהו.

אריק זאבי, בן 35 עם שאריות של תקווה, קיבל חיבוק חם מישראלים מסוימים (נגיד הנשיא שמעון פרס, אבל למה להזכיר שמות) למרות שהפסיד תוך 43 שניות בקרב הראשון שלו. לא חושבת שהוא היה כל כך גרוע אי פעם. הבן אדם פשוט לא היה צריך להגיע ללונדון, למרות כל הרצונות שלו. היה צריך לפנות מקום לאחד חדש שאנחנו לא מכירים. וכאמור, לפעמים "לא מכירים" זה יתרון אדיר לספורטאי עצמו.

בשחייה זוכרים את משה גרטל יותר מאשר את יעקב טומרקין, גל נבו ועמית עברי. כן, אני קצת מגזימה, אבל תכלס – אף אחד מהם לא קיבל כתבה שלמה ב"אולפן שישי" של ערוץ 2. וגרטל קשישא כן.

3

ספורט אולימפי שאינו מוכר רשמית על ידי האולימפיאדה מצריך זריזות ידיים וזריזות מחשבה. קוראים  לו גנבה, והוא התרחש השבוע פעמיים. פעם אחת, כשבעונת ה-VIP המצוינת של "הישרדות", בוקי נאה גנב לענת הראל את הפסלון והוביל להדחה – אולי זמנית – של תורג'י. פעם שנייה, ממש למחרת, כשזכיינית ערוץ 2 "רשת" גנבה את הפורמט ההישרדותי לערוץ 10 מתחת לאף.

בערוץ 10 טוענים שב"רשת" הטעו את חברת ההפקה של "הישרדות" ואמרו לה שהערוץ נסגר. ובכלל, שהחברה היתה מחויבת להתקשרות איתם, ולכן זה מהלך עסקי לא קביל. חברת ההפקה עצמה אומרת שערוץ 10 היה חייב לה כסף. תכלס: החברים מבית הוורד בגבעתיים נרדמו בשמירה. אמנם הם משקיפים על כולם גבוה מקומה גבוהה, אבל חושבים נמוך. כלומר: חשבו שלהם זה לא יקרה, והופס, גנבו להם את פסלון החסינות מתחת לאף.

ולמה אני קוראת ל"הישרדות" פסלון חסינות? כי התוכנית הזו היא שהשאירה את ערוץ 10 במשחק. נתנה לו את הרייטינג הגדול, יצרה את המומנטום שלתוכו נכנסו "היפה והחנון" ו"אלנבי". כבר החלו לעבוד על ליהוק עונת ה-VIP הבאה, חייכו קצת בזכות מכונת המזומנים – והנה בום טראח כמעט הכל הלך לפח.

האם אני מחזיקה לערוץ 10 אצבעות שדברים יסתדרו? לא בטוח. כבר מזמן הם לא נתנו לי סיבה אמיתית לאהוב אותם. ומאז שיעקב אילון לא בסביבה, אני אפילו לא רואה את מהדורת החדשות שלהם. אני, שהייתי הנאמנה הגדולה של הערוץ והסברתי לעשרות אנשים למה הוא טוב יותר מערוץ 2, הגעתי למצב שאין שום סיבה לנאמנות הזו. אני לא מקבלת תמורתה כמעט דבר, ועכשיו לקחו לי את כבשת הרש. לא באשמתם? ועוד איך באשמתם.