באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

מאניבול, בערוצי הסרטים בתשלום

ימי האולימפיאדה נראו לי כמו זמן מצוין לראות סרט שעוסק בספורט, אף על פי ש"מאניבול" מוקדש לבייסבול, ענף שלא משתתף באולימפיאדה וגם אין לו ממש נגיעה לישראלים. איכשהו אצלנו הספורט הזה נשאר משחק לילדים בבית הספר היסודי.

בקיצור, החלטתי לראות סרט על בייסבול, שמבוסס על סיפור אמיתי: איך הצליח מנכ"ל קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, בילי בין (בראד פיט), להביא להצלחת הקבוצה בליגה המקצוענית למרות שהיה לו תקציב מגוחך במונחים אמריקניים (כל מנג'ר ישראלי היה קופץ על תקציב כזה בשמחה). ואיך הוא עשה את זה? בעזרת בחור נחמד (ג'ונה היל), סוג של גאון מחשבים עם תואר מאוניברסיטת יל, שהכניס שיטת ניהול וחקר ביצועים מתקדמת לתוך עולם של כוכבים.

בעצם הבחור הנחמד הוכיח שיש אנשים שלא זכאים לכוכבות המטורפת שלהם (מי אמר דיוויד בקהאם ולא קיבל!), בעוד שאלה שנזנחים בצד, אם מחברים אותם יחד בצורה נכונה, יכולים להביא להישגים הרבה יותר גבוהים. זה מנוגד לכל החשיבה בספורט, שלחלוטין מבוססת על גיבורים, ולכן לא בקלות בילי בין הצליח להטמיע אותה באוקלנד. אפילו המאמן (פיליפ סימור הופמן) לא הפסיק לעשות לו צרות בעניין הזה.

בגדול, אפשר היה להכיל את התיאוריה הזו על עוד קבוצות – היה מי שעשה את זה בארה"ב, למשל הרד סוקס, והם גם זכו בסוף ולקחו אליפות או מה שלא לוקחים שם באמריקה. בישראל משום מה החליטו לדלג על החוכמה. לא שלא היו כאן קבוצות פלא שפתאום הצליחו (קרית שמונה, ממש בימים אלה), אבל לא שמעתי אף אחד מדבר על השיטה הסטטיסטית הזו או על ביל ג'יימס שהגה אותה.

אם נחזור לסרט, אז אני חייבת לומר שזו הפעם הראשונה שהבחנתי עד כמה בראד פיט וג'ורג' קלוני דומים במשחק שלהם. זאת אומרת, ביותר מדי סצנות פיט הזכיר לי את קלוני, ואני בטוחה שאם קלוני היה מוביל את הסרט – זה לא היה נראה שונה בהרבה. במיוחד כל הנסיעות בג'יפ מכאן לשם, ובסיבובים. אין לי מושג למה המפיקים בחרו דווקא בפיט, אולי קלוני לא היה פנוי. מה שבטוח, בסרט הזה אין מקום לשני גיבורים: יש רק שחקן אחד בכל הפרונט. והוא חייב להיות גבר. לנשים אין כמעט תפקיד פה.

הצופה חובב הספורט ייהנה לראות את קטעי המשחקים המשולבים בסרט, וגם יבין מה בדיוק הכללים ומה עובר בראש של השחקנים ברגעים מסוימים. הצופה הלא מתוחכם, במקרה הזה אני, ייהנה לראות איך מישהו נלחם נגד כל הסיכויים, נאלץ לספוג זלזול והשפלות, ולמרות זאת לא מוותר, וגם כשנראה שהוא בדרך לכישלון הוא מבין שזה לא בגללו, ושוב ממשיך.

למישהו הזה יש שטיקים, התנהגויות המזל, ובמקרה של בילי זה "אף פעם לא להיות במגרש בזמן משחק". יש לו גם קצת אגו: למשל, בכל פעם שהוא נוקש באצבעות, העוזר שלו צריך לומר את המילים הנכונות. לפעמים הוא כבר לא מאמין בעצמו, אבל אז, כשהוא רואה/שומע את הדאגה משתקפת אצל הילדים, הוא מייד עולה מחדש למתקפה.

בהתחלה זה סוג של רמאות עצמית, אבל מהר מאוד זה הופך לאמיתי. בסוף בסוף, הוא משיג את הניצחון. כי להיות ווינר זה לא להיות אחד שקם בבוקר, מחליט לנצח ומנצח כל הזמן. להיות ווינר זה ב-90% להיות אדם מאמין (בעצמך). רק 10% זה הניצחון הגדול.

טריוויה: משש מועמדויות לאוסקר לא יצא אפילו פרס אחד. סתם חוסר מזל.

טריוויה 2: סטיבן סודברג היה אמור לביים את הסרט, אבל רגע לפני הצילומים, האולפנים אמרו לו שלום ולהתראות כי לא אהבו את כמות השינויים שהוא עשה בסיפור המקורי (הסרט מבוסס על ספר). זה נשמע לי כמו כסת"ח לסיפור יותר מעניין, שלא הופץ ברבים. בכל מקרה, בראד פיט נשאר כוכב הסרט (סודברג היה זה שליהק אותו מלכתחילה).

מאניבול, ארה"ב 2011. 133 דקות. במאי: בנט מילר. שחקנים: בראד פיט, פיליפ סימור הופמן, ג'ונה היל, רובין רייט (משחקת את הגרושה של בין), כריס פראט