באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

 רוק 30 – עונה 6, שבת 19:55, ערוץ yes Comedy

חדר החדשות, שבת 22:00 (ש.ח. שישי 20:00), ערוץ yes Oh

נתחיל בשאלה: עד כמה אתם צופים בתוכניות בזמן שהן משודרות, ועד כמה התמכרתם ליס מקס ולהוט מג'יק? במקרה שלי, מדובר בהתמכרות מוחלטת. אין לכם מושג כמה זמן לקח לי לכתוב את שתי השורות הראשונות בפוסט הזה, אלה שמציינות מתי ואיפה התוכניות משודרות. בחיי שלא היה לי מושג ששתיהן בשבת, בוודאי שלא היה לי מושג באיזו שעה. מרגע שלחצתי פעם אחת על הכפתור הירוק, שמשמעותו "הקלט כסדרה", המידע הזה הפך לא רלבנטי עבורי.

מה כן רלבנטי? שמדובר בשתי סדרות אמריקאיות שמייצגות – בעיניי – שני קטבים שונים. הראשונה, "רוק 30",שיצרה טינה פיי, בועטת ומצחיקה גם בעונתה השישית. זוהי טלוויזיה מתוחכמת, מושקעת, מרוכזת ומדויקת (כל מה ש"יום האם" הישראלית היא לא, בקרוב בפוסט נפרד). לא צריך להיות חנונית לשעבר, אם כי זה עוזר, כדי לצחוק עם ועל ליז למון.

מי שלא ראה אף עונה קודם, שווה לנסות להשיג בכל מקום אפשרי. תקציר העלילה, שלא אומר עליה בעצם כלום כי הוא לא מצחיק והיא כן: מאחורי הקלעים של תוכנית צחוקים מפגרת המשודרת בלייב בערוץ ברודקאסט אמריקני, עם כוכבים מוגבלים בשכל שרק חושבים איך להפוך לכוכבים גדולים יותר, וצוות כותבים חולני ודוחה, אם כי כנראה בעל כישרון כלשהו.

אחרי חמש עונות הצופים כבר הבינו שליז לעולם לא תהיה מאושרת באמת, ולעולם כנראה לא תחיה בזוגיות ארוכת טווח, למעט הזוגיות האפלטונית עם הבוס שלה, ג'ק דונגי. הדרך הטובה ביותר להגדיר אותה היא לוזרית-ווינרית-לוזרית, ולמזלנו ב"רוק 30" כנראה הבינו שהמשוואה הזו לא מספיקה. בעונה השישית הם ערבלו קצת את הקלפים, וסידרו לקנת השליח קידום למחלקת בקרת השפה התוכניות, עם דונגי בתור מנטור. הוסיפו קצת שיגעון לג'נה מרוני (הכוכבת הבלונדינית), והמשיכו לדייק בכל השאר.

אז "רוק 30" היא הממתק שלי, והבעיה היחידה איתה היא שהעונה השישית שודרה השנה בארה"ב, ולכן משודר פה בארץ רק פרק אחד בשבוע. את העונות הקודמות ראיתי באיחור קל של שנתיים-שלוש, והן שודרו בקצב של פרק ליום. כתוצאה מזה הייתה לי ערימת פרקים לצפייה חופשית, ואילו כעת אני נאלצת לצפות בדברים אחרים בזמני הפנוי.

וככה הגעתי ל"חדר החדשות", הסדרה החדשה יחסית של ארון סורקין, יוצר "הבית הלבן" (The west wing) המופתית. כל פרק של "חדר החדשות" שווה באורכו לשלושה פרקים של "רוק 30", אבל לצערי אי אפשר לדווח על הנאה משולשת. הדבר היחיד המשותף לשתי הסדרות הוא העיסוק ב"מאחורי הקלעים".

"חדר החדשות", בניגוד ל"רוק 30", לוקחת את עצמה מאוד ברצינות. היא כבדה, היא איטית, היא מטיפה והיא בעיקר לא מספיק מעניינת. סורקין ניסה להכניס את הקצב של סגל "הבית הלבן" לצוות ההפקה של תוכנית חדשות אמריקנית, וזו הייתה טעות. כי בהכרח התוצאה היא מאולצת ומוגזמת. כלומר, אם ב"הבית הלבן" הייתי צריכה לפעמים להריץ את הוידיאו אחורה (הו, ימי הוידיאו העליזים) כדי להבין על מה מדברים בכלל, ואם כל רפליקה שם היתה שנונה ומשוננת –  זה לא המצב כאן. בכל פעם שיש ניסיון לכך, זה יוצא מאוד לא אנושי, ומאוד לא אמין.

הדחיפות שיש במקום שממנו מנהיגים את ארה"ב והעולם היא דחיפות הרבה יותר גדולה משל מהדורת חדשות יומית בת שעה. אמנם מדובר בתוכנית פריים טיים, ואמנם יש תחרות קשה בין כל הרשתות, אבל עדיין יש יותר אוויר לנשום, ויש הרבה פחות ציפיות ממה שיש מהממשל האמריקני. עם כל הכבוד לחדר החדשות, זה לא המקום בעל ההשפעה הגדולה ביותר. ולו בשל העובדה שיש כמה וכמה כמוהו, והוא לא יחיד ומיוחד. חוץ מזה, ממה שאני יודעת – האמריקנים מתעניינים בהמון דברים אחרים מלבד חדשות. במובן הזה, הם הכי לא ישראלים שיש (כמובן שבעוד הרבה מובנים, אבל זה לא מענייננו כרגע).

אז מה בכל זאת עשה סורקין, שאגב עבורו הסדרה הזו היא ללכת אחורה, לא קדימה? קודם כל, שם את ג'ף דניאלס בתפקיד הראשי, כמגיש והעורך האחראי, ויל מקאבוי. ואחר כך סידר לו מפיקה ראשית עם מבטא בריטי בשם מקנזי מקייל (אמילי מורטינור), שהיא אקסית שבגדה בו. ולסיכום הוסיף כמה צעירים שאמורים להתאהב אחד בשני במקומות בלתי אפשריים. לא מספיק.

הסדרה עלתה לאוויר בערוץ HBO האמריקני ביוני האחרון, וזמן קצר אחר כך החלו לשדר אותה גם אצלנו. היא זכתה לביקורות פושרות ולנתוני רייטינג סבירים בלבד, ובכל זאת ביולי כבר הזמינו ממנה עונה שנייה. אולי מתוך כבוד לסורקין, או מתוך מחשבה שזו סדרה "חשובה" שעוד תקנה לה קהל מעריצים. האמת? אין לי מושג מה יש להעריץ פה. גם לא למדתי שום דבר חדש, וגם לא צחקתי, אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

שורה תחתונה: אני נשארת עם ליז למון. גם אם אלה רק עשרים דקות, פעם בשבוע.

* ואם כבר רוק 30, אז שווה לצפות במפגש בין אלק בולדווין (ג'ק דונגי) לג'ורג' סיינפלד ב-Comedians in cars getting coffee