באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אלגנטיות של קיפוד, באחד מערוצי הסרטים

אילו הייתי קוראת את הספר של מוריאל ברברי לפני שראיתי את הסרט שנעשה לפיו, ייתכן שלא הייתי מופתעת כל כך בסוף. מכיוון שלא קראתי, הייתי המומה, לא ציפיתי למה שעומד לקרות. הייתה בי מספיק תמימות כדי ליהנות מהסרט במלואו.

אמנם הילדה המספרת, פאלומה בת ה-11 שמאיימת להתאבד בהגיעה לגיל 12, עצבנה אותי. היא ילדה מוזרה בכוח, לא נחמדה, לא קומוניקטיבית ואין שום דבר לאהוב בה. יש לה התנהגויות מוזרות והיא בעיקר חסרת סבלנות כלפי רוב המבוגרים. אבל גב' מישל, כלומר רנה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. זוהי השוערת שעונה לכל הסטיגמות – מבוגרת, בודדה, נרגנת, מכוערת - אבל בעצם ממש לא. הדמות הקשוחה כלפי חוץ, היא אינטלקטואלית רומנטית מבפנים. מסתתרת בארון הידע, לא רוצה שיידעו שהיא מסוגלת לקרוא ספרות רוסית גבוהה, כדי שלא יתערבו לה יותר מדי. במיוחד אהבתי את נטייתה לאכול שוקולד מריר תוך כדי קריאה. זה נראה לי הרגל שכדאי לאמץ.

עלילת הסרט מתרחשת בפריז, בכתובת מדויקת, אבל לכתובת אין משמעות – כי רוב העלילה מתרחשת בין קומות הבניין היוקרתי ולא ברחובות העיר. גב' מישל גרה בכניסה, ולמעלה גרה שכנה סנילית, וגרה המשפחה של פאלומה (אביה הוא שר בממשלה), ומגיע גם שכן יפני חדש, קאקורו אוזו, אחרי שאחת השכנות מתפגרת. רוב הדיירים סנובים גדולים, אבל קאקורו ופאלומה מצליחים לערער את הקשר בין עושר להתנשאות.

רנה, קאקורו, פאלומה – זו השלישייה שמובילה את הסרט. שלושתם אנשים קצת שקופים לחברה, כי הם "אחרים", כל אחד מסוגו. מביניהם, קאקורו הכי פחות שקוף, למרות שהוא זר והן מקומיות - אולי כי הוא מאמץ את הכללים החברתיים הרבה יותר מהן. הוא החלון שלהן לעולם: בזכותו הן מתקבלות פנימה. אבל הן לא ממש יודעות מה לעשות עם זה, ולכן כשמבחינים בהן, אסטרטגיית ההתמודדות שלהן אינה כוללת את הנחמדות האדיבה של קאקורו, אלא שליפת קוצים מהירה.

בימים רגועים זו שלישייה תרבותית שלא מפחדת מהעבר או מהאמנות או משפות זרות. נוצר קשר מיוחד, שחלקו מתועד במצלמה הישנה של פאלומה. אבל המעניין הוא שדווקא השינוי הגדול ביותר מגיע מבחוץ, מעוזרת הבית של השכנים: התספורת החדשה של רנה, והבגדים בהשאלה, שפתאום הפכו אותה למישהי אחרת. בצורה כל כך רגישה ועדינה הובהר שהבגד עושה את האדם, במובן הזה שהנפש שלו משתחררת.

אני לא יודעת מה הייתי חושבת על הספר אחרי הקריאה, אבל הצפייה בסרט – מרובה החתולים דרך אגב, לשמחתי – ביום שישי אחר הצהריים הייתה חוויה כייפית להפליא. עד הסוף המפתיע, כמובן. ותוך כדי השתוקקתי לשוקולד ברמות שקשה להודות בהן.

השכלתי: כשכותבים בגוגל Le hérisson מקבלים רק תמונות של קיפודים.

אלגנטיות של קיפוד (Le hérisson), צרפת 2009. 100 דקות. במאית: מונה אשש. שחקנים: ג'וסיאן בלאסקו, טוגו איגאוואה (שיחק ב"סיפור גדול" הישראלי), גרנס לו גולרמיק, אן ברושה