באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

בוס בהסוואה, חמישי 22:30, ערוץ 2

מי שנהג לצפות בערוץ BBC PRIME, מנוחתו עדן, בוודאי מכיר את כל התוכניות שמשלבות בין דוקו לריאליטי. בוסים של שתי חברות שמתחלפים ביניהם, עשיר נדיב שמעמיד פנים שהוא סתם אחד, וכמובן בוס שאף אחד לא יודע שהוא בוס, עד שהוא חושף את עצמו. נדמה שהבריטים כבר המציאו כמעט כל מה שאפשר להמציא על עולם העבודה, אבל הישראלים קצת מאחרים לאמץ. מעדיפים את אמריקה. והנה, באיחור אופנתי, הפורמט מגיע גם אלינו. כלומר לערוץ 2.

חדי הזיכרון בוודאי לא שכחו את "בחזרה לתחתית", ששודרה בערוץ 8. גם שם הבוס התחבר עם העובדים, אבל הם ידעו מי הוא. בערוץ 2 מחפשים קצת יותר אקשן מזה, ולכן בחרו בגרסת אלמנט ההפתעה. בפרק הראשון שלומי טחן, סמנכ"ל תפעול ברשת ישרוטל ומורעל של העבודה (ישרוטל זה אני, במובן החיובי של המילה) הופך לתומר מיכאלי, מגדל זקן, צובע שיער, יוצא לשטח ופוגש רק עובדים מצטיינים. כי הרי מי השתגע להראות שיש לו עובדים ככה-ככה? עושים בדיקה מראש, ולפיה מחליטים את מי שווה להראות בטלוויזיה.

מצד אחד כיף לצפות ב"בוס בהסוואה", כי הרי עובדים פה בעיניים על העובדים. מצד שני, עובדים גם על הצופים: גורמים להם לחשוב שקורה פה משהו אמיתי, ולפנטז שהבוס שלהם יבוא לראות באיזה תנאים הם עובדים, ובסוף יפיל עליהם צ'ופר מהשמיים. בעצם, לא כל הצופים. תוכנית כזו לא הייתה יכולה לעבוד בחברת הייטק או באולפני חדשות, היא מיועדת לסוג מסוים מאוד של חברות ומפעלים. תקנו אותי אם אני טועה.

הנה העובדים שבחרו בישרוטל: נתן שמנהל מחלקה במטבח, לא יודע טוב עברית, ביקש מהבנק הלוואה של 5,000 שקל ולא אישרו לו, אישרו רק 3,000 שקל. כזה סכום נמוך ולא מאשרים, רק מאשש כל מה שחשבנו על רמת השכר המקובלת בענף המלונאות. עוברים למנהלת הקונדיטוריה של מלון בראשית, אחד היקרים ביותר בארץ עם תורי המתנה לא ברורים. אחת הבנות שלה מתקשרת לקונדיטוריה. הסבר שלה: "לא מתקשרים לאבא, כי הוא בישיבה. אימא לא בישיבה, היא כל היום בעמידה". ומכינה ספינג', ומחלקת לאורחי המלון, אפילו שאף אחד לא ביקש ממנה.

עובדת שלישית: חדרנית לא צעירה, כמעט בגיל של אימא של שלומי, שצריכה לעלות ולרדת במדרגות כל יום שלוש-ארבע קומות בפונדק רמון. למה ברגל ולא במעלית עובדים? כי זה מקום שהוסב למלון, ולא היה כזה מלכתחילה, אז אין מעלית עובדים. פאק של ישרוטל? הצופה מבין את זה אפילו שבשלב זה התוכנית מטאטאת את הנקודה הזו, ומעדיפה להראות כיצד נפתרת "מיידית" הבעיה של מזגן בחדר האוכל של העובדות. כי מזגן קל יותר לפתור, וזה מסב את תשומת הלב מהדבר החשוב באמת. ממש כמו בפוליטיקה, גם כאן ניסו לעשות ספין. רק שהוא נכשל, כי זה דבר אקוטי, ואפילו ברשת מבינים את זה – הפתרון יגיע בסוף.

בשלב מסוים טחן אומר למצלמה, "בהתחלה לא הייתי מוכן שיכאב לי, עכשיו אני מוכן גם לזה". האמת, האמנתי לו. לא סתם שלחו אותו, ולא מישהו אחר בהנהלה ולא את מנכ"ל הרשת. בתוכנית כמו "בוס בהסוואה" חייבים מישהו עם מגוון רחב של תכונות: מאוד רגיש אבל שלא יאבד את הרציונליות, שיתחבב מהר על הצופים, שיידע לדבר למצלמה, שיהיו לו קצת איכויות של שחקן. לטחן יש את כל זה.

עוברים לעובד האחרון: ויקטור, עובד בריכה במלון באילת. מגמגם כמו ששלומי גמגם פעם. כמובן שהשיחה ביניהם שובת לב. זה החלק המרגש ביותר של התוכנית.

מתי החלק המעצבן? הסוף, שבו כל אחד מארבעת העובדים שטחן פגש בדרך מגלה מיהו באמת, ומקבל כמה וכמה צ'ופרים. כמובן שלאור המעט שראינו מגיע לעובדים האלה (אין לדעת מה לא ראינו), אבל האמת, זה פשוט "מוציא טוב" את הרשת. יש עוד הרבה עובדים שמגיע להם, ולא זכו להשתתף פה, אבל מהם כולנו מתעלמים כרגע – המנהלים, העובדים, יוצרי הסדרה וגם הצופים. פה אין מקום לכולם.

אני כותבת את זה ורואה שוב את ויקטור, no more pool boy ("אולי אפילו תהיה מנהל מזון ומשקאות!"). מצד אחד מזכירה לעצמי שיש פה מהלך ציני על חשבונו של העובד, ומצד שני איך אפשר לא להתרגש? צריך לב של אבן בשביל זה.

וזה הנאחס עם "בוס בהסוואה". היא עושה את כל המניפולציות האפשריות, ומצליח לה. הן עובדות בדיוק כמו העובדים: במסירות ובנאמנות. אילו כל זה היה קשור איכשהו לעולם האמיתי.

הפרק לצפייה ישירה כאן.

רייטינג: 37.5%. ותודה לגשם שלא הפסיק לרדת.