
אבודים, חמישי 21:00, ערוץ 2
בשלב מסוים ב"אבודים", צופית גרנט אומרת למרואיינת הלא-ישראלית שיושבת מולה: "קודם, כששוחחנו, אמרתי לך שזו תוכנית אמוציונאלית". המשפט הזה הוא הגדרה עדינה למדי למסחטת הדמעות שגרנט מספקת ביום חמישי בערב, מיד אחרי החדשות (שהיו משעממות יחסית). מזמן לא יצא לי להזיל דמעות מול הטלוויזיה בכזו אינטנסיביות. לולא היו הפסקות פרסומת ארוכות, סביר שהייתי מחסלת חבילת טישו שלמה.
יש לי לא מעט מה להגיד על התוכנית, אבל דבר אחד בטוח: אי אפשר להישאר ציניים מול המסך. אפשר להפגין ציניות רק אחר כך, מול החברים. אבל למה, בעצם? למה לא לומר פשוט "עברתי חוויה רגשית"? למה לא להודות שהתוכנית משחקת עם הלב של הצופים, ועושה את זה בהצלחה מרובה? הרי כל אחד היה יכול לקום מהספה בסלון וללכת באמצע, לא לחכות עד הסוף לראות מה קרה עם רחלי ואימה סוזי.
הסיפור הוא קודם כל של רחלי. אבא שלה, דוד, נסע לגרמניה, הכיר את סוזי והבת שלה ורוניק שהיתה אז בת קרוב לחמש, ורצה להקים משפחה. כך נולדה רחלי. כשהיא היתה בת שנה וחצי ההורים נפרדו, ואימא שלה נטשה אותה. בהתחלה ביקרה אותה פה ושם, אבל אחרי כמה חודשים דוד חזר לישראל עם רחלי ואז ניתק הקשר (הפרטים האלה לא הובאו בצורה ברורה עד סוף התוכנית). אחרי הפרידה סוזי לקחה את ורוניק לבלגיה, לבית של אביה. היא שמה את הילדה מול הדלת עם מזוודה, אמרה לה 'תכירי, זה אבא שלך, זו סבתא שלך, שלום'. עוד ילדה ננטשה. איזו אימא עושה דבר כזה? אימא שננטשה בעצמה על ידי הוריה, כשהיתה בת שש-שבע.
לא ברור למה רחלי לא חיפשה את אימא שלה עד עכשיו. לא ברור אם אבא שלה התחתן שוב ויש לה עוד אחים. לא ברור אם סוזי התחתנה שוב ונולדו לה עוד ילדים. לא ברור מה קרה לורוניק עם אבא שלה, והאם היא גרה היום בגרמניה או בבלגיה. הרבה מאוד דברים לא ברורים, נשארים בערפל ומעלים תהיות. זו בחירה מוזרה של גרנט ושל העורכת שלה: אם כבר פתחתם את כל הסיפור הרגשי, למה לא התעקשתם לסגור את הקצוות, ולתת את הפרטים המלאים?
אבל "אבודים" - שם לא משהו לתוכנית, בהתחשב בכך שהוא מזוהה עם סדרה אמריקנית שהייתה להיט בישראל - לא מתעסקת בפרמטרים האלה. כל המטרה היא לקדם את מכירות הטישו בישראל. וצופית גרנט טובה בזה. טובה מאוד אפילו. היא יודעת לגעת באנשים – אלה שמולה, ואלה שצופים בה. לרוב לא בא לי שיגעו בי ככה, כל כך חשוף. חד פעמית זה בסדר, אבל להסתכל על זה גם בשבוע הבא? לא, לא נראה.