באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

מרכבות האש, באחד מערוצי הסרטים

נתחיל בהודאה: במשך שנים רבות, "מרכבות האש" הייתה עבורי מנגינה עוצמתית מהזן הפטריוטי, יצירה של המלחין ואנגליס, ותו לא. לא הייתי מודעת לסרט, וגם כשכבר כן הייתי מודעת אליו, לא עלה בדעתי לצפות בו. למה? אין לי מושג. נתפס בעיניי כסרט ישן, שפשוט לא משך אותי מספיק.

מזמן מזמן סיפרתי פה שאחרי שלמדתי במגמת קולנוע, 90% מהסרטים נראו לי זוועה. לא הצלחתי ליהנות כמעט מאף סרט, כי רובם לא עמדו בשום סטנדרט איכותי. אז עשיתי הפסקה קולנועית ארוכה מאוד, של למעלה מעשור. לפני שש-שבע שנים הגיעה תקופת "השלמת הפערים", וצפיתי באיחור בהרבה סרטים שהיו מדוברים בשעתם. מרובם הצלחתי ליהנות, סוף סוף.

אבל ל"מרכבות האש" הגעתי רק עכשיו – 32 שנה אחרי צאתו לאקרנים. כעת אני סופסוף יכולה להבין כמו שצריך, עם כל המשמעויות, את הפרודיה שעשה רואן אטקינסון באולימפיאדת לונדון (חסרי הסבלנות: תעברו לדקה 2:50). הרי הסרט הוא על אנשים צעירים שחלומם הוא לייצג את בריטניה באולימפיאדת פריז בתחרויות ריצה, ולהביא מדליית זהב. לא פחות.

הסרט מציף את השאלה מדוע בכלל אנשים רצים. מה המניע שלהם, האם הוא חברתי או דתי, האם זו הדרך שלהם לנסות להבין את עצמם, לפתור את סכסוכי הנפש, למצוא מטרה לכל הקיום הזה או להצדיק את מתת האל שקיבלת. באופן אישי אין לי עניין לרוץ לשום מקום, אז לא יכולתי להזדהות עם הדמויות ועם הנחישות שלהן.

כן הרגשתי צביטה כאשר מנהלי המוסד האקדמי מנסים לומר בנימוס (בכל זאת הם אנגלים) לאחד הרצים שלא יאה ולא מכובד שהמאמן שלו הוא איטלקי. כשהם מגלים שהוא חצי ערבי, הם כמעט נחנקים עם התה. וכל זה מבלי שהם אמרו מילה על כך שהרץ הוא יהודי, אבל ברור שהם בהחלט חשבו על זה לפחות כמו שהם חושבים על מזג האוויר. הגזענות הזו, למרבה הצער, עוד לא ממש נעלמה מעולמנו. גם לא 32 שנים אחרי.

העלילה קופצת בין תקופות, ואני מודה שגם אחרי שקראתי עליו בכמה מקומות, אני עדיין לא מצליחה להבין מה היה קודם ומה אחר כך. אמנם הסרט מבוסס ברובו על ספורטאים "אמיתיים", והתסריטאי השקיע הרבה בתחקיר לפני שכתב את מה שיהפוך לסרט זוכה אוסקר, אבל הוא גם הירשה לעצמו לערוך שינויים מהסוג שמעצבן אנשים שאוהבים אמת היסטורית (נניח: בסרט אברהמס מכיר את מי שתהפוך לאהובתו, סיביל, עשור לפני שזה קרה במציאות, כלומר היא בכלל לא הייתה איתו בתקופת האולימפיאדה).

במקום להסתבך עם האמת, נעבור לשני הרצים, שהם הגיבורים של הסרט: הסקוטי אריק לידל, שהוא נוצרי אדוק ובן למשפחה נוצרית אדוקה עוד יותר, והרולד אברהמס, בחור יהודי שאפתני (איתו הזדהיתי יותר אבל רק בגלל שהוא לא דחף את אלוהים לסיפור). שניהם לא "בריטים קלאסיים", כלומר אנגלים נוצריים, ובכל זאת הפכו לסמלי הממלכה בתחום הספורט. כל אחד מהם רץ לפי המצפון שלו, אבל התחרות ביניהם הפכה אותם לטובים יותר. זה טוב כשיש לך יריב צמוד, כי הוא מדרבן אותך להיות טוב יותר. בסוף אתה גם מודה לו.

בקיצור, אם יש מסקנה שיצאתי איתה מ"מרכבות האש" – שתכלס אני לא בטוחה שהוא שווה אוסקר כסרט הטוב ביותר – היא שאני חייבת יריב דחוף. כי כשיש לי כאלה, בכל התחומים, אני באמת טובה יותר.

טריוויה 1: איאן צ'רלסון בעצמו כתב את נאום הניצחון של לידל, משום שהוא סבר שהנאום שהיה כתוב בתסריט לא היה אותנטי וגם לא מעורר השראה.

טריוויה 2: הסרט נפתח ומסתיים בטקס לזכרו של אברהמס, המתקיים בכנסייה. ואולם בכל הסרט הוא מוצג כיהודי, וזה גם מה שהוא היה. איך זה מתיישב? הטענה היא שבגיל 35 הוא התנצר. למה? אין לדעת.

מרכבות האש (Chariots of fire), בריטניה 1981. 124 דקות. במאי: יו האדסון. שחקנים: איאן צ'רלסון, בן קרוס, איאן הולם, אליס קרייג, בראד דיוויס