באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

יום הולדת 90 לשמעון פרס, שלישי 21:00, ערוץ 1

מצד אחד, נשיא מדינת ישראל חוגג יום הולדת 90 וחצי עולם שם נר על העוגה, ושולח ברכה. החצי השני אשכרה מגיע לארץ. הרבה כבוד לא רק לשמעון פרס, אלא גם לישראלים. השגריר שלנו על פני הגלובוס, האיינשטיין החברתי כמו שמגדיר אותו נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, נמצא עשרות שנים בציבוריות הישראלית. ובכל השנים הללו הוא עשה למען עצמו, אבל גם למען המדינה (וגם להפך לפעמים).

מצד שני, כשמשדרים את טקס יום ההולדת של הנשיא בשידור חי בערוצים 1, 2 ו-10 ובתחנות קול ישראל וגלי צה"ל, יש בזה טעם לפגם. מדוע? כי יש בזה משהו פשיסטי, אולי רודני, שמזכיר לי את ונצואלה. העם כולו נקרא לחגוג את יום הולדתו של הנשיא, שבת אחים גם יחד - זה משהו זר ומוזר לדמוקרטיה שלנו. הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, ופרס לא נבל, נכון? אז למה הוא צריך את זה?

אם הגששים היו עדיין פעילים, הם היו אומרים עכשיו "אז מה היה לנו שם", ובוחנים את רשימת המגויסים למלחמה, כלומר למשימה: עדי אשכנזי עלתה לבמה כדי להצחיק, אבל הצליחה רק חלקית. אייל גולן שר שירים של אחרים, והכריח את פרס לשיר יחד איתו. שלמה ארצי הראה לאמריקאים את מה שכל הישראלים כבר יודעים: במה זה לחלשים.

ברברה סטרייסנד שרה את "אבינו מלכנו" אבל הדתיים לא יכולים להיות מרוצים בגלל קול באישה וכו'. טוני בלייר וביל קלינטון בירכו ברכה מרגשת על הבמה, ברק אובמה ואנגלה מרקל בירכו מהמסך. בקהל היו אורחים כמו רוברט דה נירו, שרון סטון, טוני בלייר ואלברט נסיך מונקו. לא היה בישראל ערב חזק יותר מזה. בלועזית: נאמבר וואן של הלייף.

אבל אם הערב הזה היה נשאר שייך רק לאנשים שהשתתפו בו, נניח אלף מוזמנים, האם זה היה נורא? מדוע כולנו היינו צריכים להיות שותפים לאירוע הזה שהוא לא חגיגות 65 שנה למדינה, ואפילו לא 100 שנה לעיר העברית הראשונה? יום הולדת של אדם אחד, אמנם נשיא מדינת ישראל, אבל עדיין אדם אחד. וכולנו נדרשים למחוא כפיים ולהתלהב. אם זה היה וולונטרי, היינו מאחלים בשמחה "יום הולדת שמח אדוני הנשיא" ולא שוכחים לומר "מזל טוב". אבל כשמישהו אומר "עכשיו חוגגים", למחיאות הכפיים יש אפקט קנוי. והרי קניית קולות היא התנהלות המאפיינת את מי שלא בטוח בעצמו, בסיכויי הצלחתו, ובעצם – באהבת הקהל אליו. אולי זה בגלל שיותר מדי פעמים בחיים קראו לו "לוזר".

ואולי אני סתם לא מבינה שום דבר. אחרי הכול, הנשיא פרס בן 90 ואני עדיין דרדקית.