באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אוטובוס החלומות של אביב גפן", שני 21:00, ערוץ 10

"אוטובוס החלומות של אביב גפן" הוא לא עוד סרט על אביב גפן, מרגש ככל שיהיה. והוא לא כזה, לא בגלל שהפעם מדובר בבלקפילד, הצמד שבו הוא חבר יחד עם סטיבן ווילסון מפורקיופיין טרי. הוא לא כזה, כי הוא נעשה על ידי מוטי קרישנבאום, אחד מאנשי הטלוויזיה הכי טובים של ישראל. אחד שיודע לזהות סיפור מקילומטרים, שהסקרנות הטבעית שלו לא עשתה טרן אוף בגיל 50, ושעדיין יש לו סבלנות להקשיב לאחרים, ולא משנה מה הפרש הגילאים בינם לבינו. כך הוא הביא לנו את ז'וז'ו אבוטבול בכתבה ההיא על חוף ימה של אשדוד, וכך הביא את סיפור כבישי ישראל המוצפים תדיר בחורף, כשצילם נהג על גג משאיתו, תקוע באמצע הצפה איומה ומחכה לנס.

אלה היו הימים של ערוץ 1. היום קירשנבאום יושב בערוץ 10 עם ירון לונדון, עושה רושם של נהנה מכל רגע, אבל כנראה שמדי פעם מדגדג לו קצת לצאת לשטח. בלקפילד זימנו לו יופי של סיבה: מסע הופעות אירופי באוטובוס של אמני רוק אמיתיים. אז נכון, זה לא בדיוק כמו בסרטים: זה קטן, זה צפוף, אין סמים ואין אורגיות, אבל יש את גפן ואת ווילסון. הרבה סיפורים אפשר להוציא מהחיבור הזה, שבו, מסביר קירשנבאום - מי חוץ ממנו יכול להביא משפטים כאלה - "אביב מביא אל תנור האפייה את חומרי הגידול שלו, וסטיבן דואג לדישון, להשקייה ולריסוס נגד מחלות ילדות".

באתונה הקהל משווה אותם לפינק פלויד, בגרמניה יש חמש הופעות, ובזוטרמיר, עיר הולנדית שנמצאת במרחק שעה מאמסטרדם על הכביש להאג, הם פוגשים את שמשון צפרי. כאן קירשנבאום יוצא לקדמת הבמה וגפן הוא המלווה: קירשנבאום שואל שאלות על העבר בקיבוץ נתיב הל"ה, על ההווה במסעדת אלאדין הטורקית שבבעלותו ושבה הם יושבים, ויוצר את הקרבה שמאפשרת להוציא מצפרי חיקוי של צפרדעים. אח"כ הוא נוסע איתו ברכבו, ויחד הם מקשיבים ליהורם גאון. "המפגש איתנו היה לשמשון כמו ביקור מולדת", הוא מסכם.

ישראל היא לא המולדת של ווילסון, אבל הוא מרגיש שייך אליה מאז ביקורו הראשון כאן בשנת 2000. יש לו מחברת עם מילים בעברית שגפן לימד אותו (אוכל, מונית, איש, אישה, יא אוכל בתחת, בן זונה), והוא מברך בהדלקת נרות חנוכה. אני חושב שאבוא לגור בישראל לפחות חלק מהזמן, הוא אומר, יכול להיות שבסוף אני אפילו אתחתן עם ישראלית.

קירשנבאום לא יחכה עד שזה יקרה. הוא כבר עסוק בסיפור הבא: כשמתברר שהצוות מאחר להגיע לקראקוב, הוא יוצא לרובע היהודי. פתאום ממלאות את המסך תמונות מימי הנאצים, וקריינות על הקהילה היהודית של העיר. לזה מתלווה ביקור אצל יהודי קשיש בן 80 בשם יאן שעבד במפעל של אוסקר שינדלר, ובבית הקברות העתיק. אפילו הסכום שדורש יוסף בן יואכים, העוזר של יאן תמורת הסיור, הופך לעניין. ובאיזה עוד סרט על להקת רוק בעולם כולו אפשר למצוא חמש דקות כאלה.

"אוטובוס החלומות של אביב גפן" הוא סרט ארוך יחסית לז'אנר הדוקומנטרי: שעה וחצי כולל פרסומות. לכאורה, העובדה שהנושא שלו קליל היתה אמורה לפתור את זה. לכאורה, הסיפורים של קירשנבאום היו אמורים להיות אתנחתא לא-מוזיקלית. הרי כל אחד מהם מחזיק כתבת יומן ליום שישי בלי שום בעיה. אבל כשהכל בא ביחד, זה קצת יותר מדי.

בתחילת הסרט אומר קירשנבאום שלא מדובר במסע הופעות רווחי: הוא עולה 100 אלף דולר, ומכירת הכרטיסים לבדה לא יכולה לממן אותו. המטרה היא בעיקר להגדיל את מכירות הדיסקים, כי שם נמצא הכסף. אולי הדברים נכונים גם לגבי הסרט: ווילסון וגפן לבדם לא מספקים את תאוותו הדוקומנטריסטית של קירשנבאום. אבל אם בזכותם הוא מגיע לשניים-שלושה סיפורים אנושיים, הוא מרוויח את שלו. ולזה יש ערך הרבה יותר גדול מכל תוכנית "כוכב נולד" ששודרה אי-פעם.

רייטינג: 3.8% בלבד (ממש כואב להקליד את זה. מצד שני, זו חזרה לגיל 16 שבו הערצת אביב גפן היתה עניין של יחידים)