באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אימון אישי - ריקודי בטן", רביעי 17:00, ערוץ החיים הטובים

בעוד עם ישראל מבלה ומטייל בחול המועד, ואילו אני עובדת כרגיל, עלה במוחי הרעיון המבריק להתחפפות מוקדמת לכיוון הבית. התוצאה היתה, בין היתר, פתיחת המקלט בשעה בלתי קונבנציונלית מבחינתי, וצפייה ב"אימון אישי - ריקודי בטן".

במרכז המסך כיכבה המורה לריקודי בטן נילי מנלדסון. לצידה ענת הראל שמנחה את הרצועה (כל יום ב-7:30 וב-17:00, בתחומים שונים. היום: פילאטיס) , ושמוכרת לי בעיקר כמדריכת הכושר אצל אודטה, למרות שבטח יש לה תעודות מוינגייט שמעידות שהיא הרבה יותר מזה. לצד שתיהן היו עוד שלוש מדגימות, וכולן ביחד נהנו מאולם אוריינטלי להפליא ביקבי קיסריה - הגן בקיסריה (השד יודע מה זה).

בדרך כלל ענטוזים הם לא הצד החזק שלי, ואם כבר הם באים לידי ביטוי, זה פעם-פעמיים בשנה בשמחות למיניהן. אבל לנוכח התמונות הללו, והמוזיקה הערבית המצוינת, הרגשתי שזה ממש לא יאה להמשיך לאכול את הגלידה קפוצ'ינו החדשה שלי, ותחת זאת הצטרפתי למפזזות. פייר, זה פחות קל ומגניב ממה שזה נראה. במשך 25 דקות תרגלתי שימי (הרעדה של הבטן), תנועות יד יפות (לקטוף פרח, לשים בשיער וללטף אותו לאורכו), שמיניות לאורך ולרוחב, צעדים קדימה ואחורה ועוד כמה מונחים ששכחתי את שמם.

האמת, היה כיף. מוי כיף. והכי חשוב: פעם ראשונה שצפייה בטלוויזיה יכולה להיחשב לי לפעילות גופנית. מי צריך יותר מזה.

בקטנה:

עשרת הגדולים עם U2 ב-MTV, הדרך המשובחת ביותר לסיים את הלילה. גם כשהשכנים שומעים בפול ווליום פורטיסחרוף.

פוטין בא לארץ. עשה שלום, נישק כמה דודות, שוב נפנוף והיידה ללימוזינה. בשביל זה היה שווה לדחות את הפרסומות של ערוץ 10?

צ'לסי נגד ליברפול. משחק יפה, רצים בקצב, יש התקפה. אבל דקה 86 עדיין 0:0. עם כל חיבתי למוריניו (חיבה עמוקה, יש לציין) הייתי בעד ליברפול. אין ברירה, נחכה להכרעה בשבוע הבא.