באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"בזרועות זרים", רביעי 21:20, ערוץ 10

הדמעות באו רק בסוף, בעשר הדקות האחרונות של "בזרועות זרים", סרט ארוך (100 דקות טלוויזיוניות בלי פרסומות) ומרגש. הן באו כשילדי המשלוחים של גרמניה, אוסטריה וצ'כיה אמרו שכל מה שעברו היה שווה בשביל הדור הבא, בשביל המשפחות שהם הקימו, הילדים והנכדים. כי בפני עצמה, העובדה שהם ניצלו מזוועות השואה לא הפכה אותם לאנשים מאושרים.

ילדי המשלוחים נשלחו על ידי הוריהם לעתיד טוב יותר בבריטניה, החל מסוף 1938 ועד אמצע 1939. זה לא שהבריטים פתחו את שעריהם לכל דיכפין. בין התנאים שהציבה ממשלת צ'מברלין: ילדים נוצרים ויהודים מתחת לגיל 17 (כדי ש"לא יאיימו על ההון הציבורי בבריטניה"), ערבות של 50 פאונד (סכום שווה ערך לכ-1,100 פאונד של היום), ומשפחה אומנת לכל ילד. מי שאחד מהוריו נהרג, או שההורים לא יכלו לדאוג לו, היה בעל סיכוי גבוה להצטרף לאלה שעלו המטוס, ובעיקר לאלה שנסעו ברכבת בלילה.

זה לא היה פשוט, אבל בסופו של דבר הגיעו לבריטניה (מגרמניה, דרך הולנד וצרפת) כ-10,000 ילדים. כל אחד מהם הורשה לקחת איתו מזוודה אחת, תיק יד אחד ו-10 מארקים של הרייך. על צווארם נתלה שלט עץ בגודל בינוני ועליו מספר, כדי שיוכלו לזהות אותם. מספרים דומים הוצמדו למזוודותיהם. אגב, על פי הסרט, היתה הצעה גם להביא 20 אלף ילדים לארה"ב, אבל היא נפלה בוועדת הסנאט, בין היתר בנימוק ש"הבאת ילדים ללא הוריהם מנוגדת לחוקי האל".

הילדים האלה קיבלו פנים ושמות, באמצעות סיפוריהם של כשמונה ילדים (מתוכם שתי אחיות), אם מאמצת אחת ושליח בריטי שהיה אחראי להבאת הילדים. כל אחד מהם, היום בסביבות גיל 80, מספר בסרט - באיפוק, חשוב לציין - את סיפורו שלו, ולמרות השוני, לכל הסיפורים היה מכנה משותף של פרידה מהורים, כעס, תחושת הפליט, חיים חדשים, ובסוף המלחמה חיפוש אחר ההורים - שבמקרים מסוימים הסתיים בהצלחה, ובאחרים היה ברור שזה אבוד.

הכל התחבר לכדי סיפור גדול אחד, אבל היו גם רגעים פרטיים שחדרו אל הלב. למשל, הילד שפגש ילדים מהכפר שבו התאכסן והתרגש בזכות העובדה ש"מישהו שאינו יהודי רוצה לראות אותי מחר!". או החודשיים שעבר אחר בספינת "דונרה" בדרך לאוסטרליה, והארוחה הכי טעימה בחייו כשירד מהספינה - שני סנדביצ'ים עם גבינה צהובה, בננה, תפוח ופרי נוסף. או האחות שעשתה הכל כדי ש"הדוד פול", האב המאמץ, יסכים להביא גם את אחותה, ולא גילתה לו שהאחות ג'ינג'ית כי ידעה שהוא שונא ג'ינג'ים, ובסוף הוא כעס כשהיא הגיעה אבל זה נגמר בטוב.

הסרט, בשיתוף מוזיאון השואה בארה"ב, וושינגטון די.סי, הופק בשנת 2000, בוים בידי מארק ג'ונתן האריס, וזכה באותה שנה לפרס האוסקר לסרט דוקומנטרי. ללא ספק, הוא היה ראוי לפרס (רק האורך, כאמור, היה טיפה מוגזם).

שם הסרט במקור:”Into the Arms of Strangers: Stories of the Kindertransport”.