באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"גמר ליגת האלופות", רביעי מ-20:30, ערוץ 5

לפני כמה שנים, בביקור המשמעותי היחיד שלי ב"צומת ספרים", שלאחריו התלוננתי שאין שם שומדבר שווה וזה שקניתי ששה ספרים לא אומר כלום, רכשתי גם את הספר "סטיבן ג'ררד המסכן" של מרק טווין. זהו אחד הספרים הפחות מוכרים שלו, אבל הוא חביב ומומלץ לכולם. אין לי מושג האם על שמו קרוי הקשר הצעיר של ליברפול, אבל בטוח שהוא היה מסכן אחרי הגול של מלדיני בדקה הראשונה, כמו גם הגול השני של מילאן (דקה 39), שלא לדבר על השלישי (שני לקרספו, דקה 44) בתוך אותה מחצית.

בדקה ה-53 הוא יכול היה להיות קצת פחות אומלל, ולחייך אחרי הגול שלו, שהחזיר לליברפול את האדום ללחיים. שתי דקות אחר כך שמיקר הביא עוד סיבה לחיוך לג'ררד, שנולד בויסטון וגדל בבית-הספר לכדורגל של ליברפול. ואז בא הפנדל של דקה 59, והביא איתו את השוויון. גבירותיי ורבותיי, מהפך.

לכל מי שאוהב כדורגל, מדובר היה בחגיגה אמיתית. לכל מי שאוהד את אחת מהקבוצות, מדובר היה בלחץ אטומי. בשבילי זו היתה דרך מצוינת לשכוח שלקחתי עבודה הביתה, ולא עשיתי ממנה כלום. בכל מקרה, היתה פה תצוגה מצוינת של שתי קבוצות אירופיות טובות.

אחר-כך באה הארכה, וזה לא עזר, והגיעו לפנדלים, וכל מי שהיה צריך גפרורים כדי להחזיק את העיניים פתוחות כבר גמר שלוש קערות פיצוחים, אבל אז קרה הנס וסטיבן ג'ררד יצא מהנאחס, והפסיק להיות מסכן, וליברפול הפכה לאלופת אירופה.

כבר מזמן לא נהניתי ככה ממשחק כדורגל.

בקטנה: עם משחק כזה, ה"אקספרס של אלופות" שהכינו שדרני ערוץ הספורט נבלע בתור אנקדוטה משעשעת, ותו לא. מודי, שנאסר עם הגיעו לגמר באצטדיון אטאטורק באיסטנבול, וגילה שם גם את שאר שדרני הערוץ, חוץ משדרני הכדורסל ויורם ארבל שהוא כנראה מהאו"ם, העלה כמה חיוכים. גם קופרמן ואבי מלר. אבל הם לא הבקיעו אף גול, אז מה זה שווה.

רייטינג בערוץ 10: 10.2%, מקום חמישי בדירוג היומי