באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

מימון באירווזיון

"המרוץ לצמרת של שירי מימון, חמישי 21:00, ערוץ 10

לשירי מימון היה שיר מצוין לאירוויזיון. חד וחלק. היא גם נראתה מצוין ושרה מצוין, והיתה הכי יפה על הבמה. העובדה שבכל התחרות כולה היא קיבלה רק דוז פואה אחד לא היתה באשמתה, אלא באשמת ה"דילים" בין המדינות האירופיות השכנות. כי בניקוי כל הפוליטיקות, בהחלט היה מגיע לה מקום ראשון. אבל לא רק באירוויזיון היא היתה טובה. לדעתי, היא הדבר הכי קרוב שיש לנו כאן לזמרות הנשמה האמריקניות מהדור החדש. יש לה קוואליטי סטאר, וזה לא משהו שיש להרבה בחורות פה.

עכשיו, כשלגמרי ברור שאני בעדה, למרות שלא ראיתי אפילו תוכנית אחת של "כוכב נולד" בעונה שבה היא השתתפה, אפשר להתחיל לשפוט את הסרט שנעשה עליה אתמול, "המרוץ לצמרת של שירי מימון". נעזוב רגע בצד את השם הכה לא מקורי. הבמאי אריק דור דוידוביץ' רקח כאן סרט עם עשרות מרואיינים, רובם לא רלבנטיים לצופה בשום אספקט - אנשי אקזיט, חברות, מורות, חברים לכיתה, טוב שלא הביאו את הגננת - והצליח, אלוהים יודע איך, לקחת זהב בלונדיני ולהפוך אותו לאבו-עגלה מאפיר של זקנות.

מלבד המרואיינים הלא רלבנטיים היו גם כמה אנשי מקצוע, כמו צביקה הדר (ויואב צפיר שישב לידו כל הזמן אבל חוץ משלוש מילים לא תרם כלום), עמוס אורן ויואב גינאי - שהיה היחיד שממש תרם משהו לסרט. היה גם הצוות שמסביב: רוני בראון מנכ"ל הליקון, פיני ארונבייב שכתב את "השקט שנשאר" (עד אתמול בכלל לא ידעתי את זה. בניגוד לצביקה פיק ודיווה, אותו קברו עמוק), מעצבת השמלה ריבה סמירה ושאר עוסקים במלאכה.

הפרנציפ כבר ברור: המון אנשים, שכל אחד מהם תורם משפט. בין המשפטים שובצה שיחה עם מימון - שזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת למה שהתרחש על המסך, כי ראיון זה בטח לא היה. כפי הנראה, העסק התקיים בשיטת האסוציאציות: הבמאי זרק מילה, והיא היתה צריכה להגיד מה היא חושבת. ילדות, אירוויזיון, כוכב נולד, מוזיקה, שופינג, חברות, אישה, עתיד. בעריכה ראו רק את התשובות שלה, שלא היו קשורות לשום דבר. זה היה מזעזע. התגעגעתי לבן שני ברמות על. גם רוני קובן היה עושה את זה יותר טוב.

ומה עם האירוויזיון עצמו? ובכן, כאן כנראה לא היה לבמאי מספיק חומר מצולם, אז רק בעשרים הדקות האחרונות הגיעה ההתרחשות הזו לסרט. כן, כן: 25 דקות של דיבורים על, ולא דיבורים מתוך, עם מעט תמונות ברקע, ורק אז האקשן האירוויזיוני הפציע. ההגעה לקייב, החזרות לחצי הגמר, מסיבת העיתונאים, חצי הגמר, מסיבת עיתונאים, התחרות עצמה ועוד מסיבת עיתונאים. אגב, במסיבות האלה מימון היתה במיטבה, ובכל פעם הביאה ביצוע קולי מדהים אחד במקום תשובה לשאלה. אין ספק שזה עזר לה לקבל פוקוס וגם להגיע למקום החמישי.

אבל זו היתה היא. הוא, כלומר דור דוידוביץ', לא היה במיטבו בשום חלק של הסרט, מלבד האיסוף הקדחתני של כל אחד שיש לו אולי משהו להגיד על שירי. יכול להיות שבגלל שהוא רגיל לביים קליפים, הפעם הוא רצה שאנשים גם ידברו אצלו. הרצון הזה השתלט עליו הרבה יותר מדי. אולי היה פה גם מחסור בתקציב, מי יודע. בכל אופן, ברור שהמחסור הגדול ביותר הוא היכולת לספר סיפור. ובלי זה, אין סרט. וזה ממש, אבל ממש, חבל.