באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"מפגשיר", שלישי 22:00, ערוץ 24

בערוץ 24 לא יושבים בשקט. כל הזמן חושבים קדימה - על שיתופי פעולה, על הופעות חיות, על תוכניות. משהו טוב עובר על הערוץ, אבל מעט מדי אנשים יודעים על זה. מעט מדי זוכרים שזו אופציה שפויה וטובה, אלטרנטיבה לשטויות המסחריות הרגילות. נכון שגם פה יש פרסומות, אבל לפחות מה שביניהן עושה טוב על הלב, בוודאות.

השבוע ראיתי את יואב קוטנר בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה, ונזכרתי בכל זה. ואז גם עיינתי בעכבר העיר (הסנדלר כבר לא הולך יחף! סופסוף יש לי עיתון טלוויזיה שבועי, ואני לא נתונה לחסדי הכבלים הדיגיטליים!), וראיתי שב-24 מעלים שתי תוכניות חדשות. אחת שבה אמן מהגג על שיריו ומקורותיהם, ושנייה שמציגה מפגש בין שני אמנים שיוצרים ביחד שיר. הראשונה היתה עם טיפקס וכבר לא היה לי כוח לברברנות של קובי אוז. השנייה, "מפגשיר", היתה עם שלומי סרנגה ויזהר אשדות. כבר אין לי כוח ליזהר, אבל אני מאוד אוהבת את סרנגה.

זה לא סתם שנמאס לי מיזהר. לפעמים נדמה לי שהבן אדם פשוט עובד בלהתראיין, וכל האולפן שלו זה רק תפאורה. כמות התוכניות שהוא הופיע בהן לאחרונה ואני ראיתי - כי בטח יש גם כמה שלא - פשוט עצומה. אני כבר יודעת את כל ההיסטוריה שלו בעל-פה. הדבר היחיד שהצליחו לחדש לי הפעם זה שהוא אוהב מוזיקה אירית. ביג דיל.

סרנגה, מתברר, קצת אקסטרווגנט בדרכו שלו. על הקיר בבית יש לו ציור של להבה אדומה ענקית לאורך הסלון, אולי זה בכלל דרקון, אבל לא ראיתי את הראש. הקריין סיפר שהוא אוהב עתיקות, אבל מה שאני ראיתי היה אוסף של בר-מינן'ס ממשפחת בעלי החיים. וגר שריון צב עם עור נחש, ואני לא רוצה לדעת עם מה חגורת הפרה תרבץ.

אבל הוא גם סוחט לעצמו מיץ תפוזים כל בוקר (צהרים, למעשה), ועולה לגג כדי לשקוע במחשבות. נו, משהו שהצלחתי לחבב. אבל לא בשביל זה אנחנו פה, אלא בשביל המפגש עם יזהר, שמתחיל בחוף הים, ועובר לאולפן, ולשיר שיזהר הלחין ועיבד ותכף גם יפיק. אלונה, אם מישהו תהה, כתבה את המילים.

זה לוקח קצת זמן, אבל סרנגה שבהתחלה חשב שזה "שיר מיוחד ושונה, אבל לא מתאים לי", נכנס לקצב. גם יש לו הערות טובות ובונות לנגני הכינור והבוזוקי שבאים לעבוד איתו ועם יזהר. ברקע יושב אשר ראובני, האמרגן שלו, ושותק. רואים אותו רק לשנייה, אבל ברור שהוא כל הזמן בסביבה. בכל מקרה, משהו מתחיל לזוז כאן.

אחר כך הם הולכים לארצי יפרח, המעצב של סרנגה, ומנסין להוציא את יזהר מהשחור שהוא תמיד תקוע בו. זה דווקא היה נחמד, אם כי אף אחד לא ציפה פה למהפך של אורנה דץ. גם לא לטובת הקליפ החביב שצילמו לשיר בסוף התוכנית.

אבל הסוף הזה, וזו הבעיה העיקרית של התוכנית, הגיע אחרי שעה תמימה. וזה הרבה יותר מדי. תוכניות מסוגה של "מפגשיר" צריכות להימשך חצי שעה, גג 45 דקות. דיאלוג קצר כמו "יזהר: אתה שר בעברית כאילו שרת בעברית כל החיים שלך, סרנגה: אני לא מסכים", יכול להישאר. רגעים בבית קפה שבהם לסרנגה אין מושג מה זה "אם ננעלו" ומבחינתו הלהיט הכי גדול של יזהר זה "רדיו חזק", יכולים לעוף. קביעה כמו "תיאודורקיס זה הבטהובן של היוונים" (סרנגה), ותשובה כמו "הייתי בהופעה שלו בגיל 11 בהיכל הספורט בתל אביב, ב-1970" (אשדות), הולכות לאיבוד כשהעריכה לא מהודקת.

עם כל חיבתי לזיווג המוזיקלי שנוצר כאן, ויש המון חיבה, ועם כל הכבוד לתהליך העבודה על השיר, שהיה מעניין ופורה והביא תוצאה מצוינת שהלוואי שתצא כסינגל לרדיו כבר מחר, לא צריך למתוח את כל העניין כמו מסטיק. גם אם זו דרך טובה למלא את לוח השידורים. חוץ מזה, תמיד נעים להיזכר למה אני אוהבת מוזיקה ישראלית.